בג"ץ 6539/98 גביהו עיינאבבה נ. שר הפנים, אלי סוויסה

בפני בקשה למחיקת עתירה ולפסיקת הוצאות.

1.המבקשים הם בני זוג. המבקשת מס' 1 ("המבקשת") היא בת לאזרחית ישראלית ולתושב קבע. המבקש מס' 2 ("המבקש") הוא אזרח אתיופי שהגיע לישראל ב - 19.9.93, באשרת תייר שפקעה כעבור שלושה חודשים. המבקשים (שהם נוצרים) נישאו ב"נישואי פרגוואי" ב - 9.12.97. הם פנו למשרד הפנים בבקשה, כי ירשום את הנישואים ויעניק למבקש מעמד של תושב. בקשתם נדחתה והמבקש נצטווה לצאת את הארץ, בלא שניתנה כל התחייבות לאפשר את כניסתו המחודשת לישראל. בשלב זה (ביום 19.10.98) הוגשה העתירה, שעניינה ברישום נישואי המבקשים ובהענקת מעמד של תושב למבקש. במסגרת העתירה נתבקש גם צו בינים שימנע את גירושו של המבקש מישראל עד להכרעה בעתירה. בהסכמת המשיב ניתן צו ביניים כאמור. ביום 14.10.99 הודיע המשיב, כי בעקבות מתן פסק הדין בבג"ץ 3648/97 סטמקה ואח' נ' משרד הפנים , לא פורסם (להלן: "עניין סטמקה "), שינה את מדיניותו ובכוונתו לבחון את כנות הקשר שבין המבקשים, בלא שהעובדה שהמבקש שהה בארץ ללא היתר תעמוד למבקש לרועץ לעניין זה. לפיכך נתבקשה דחיית הדיון בעתירה, כאשר בתקופת הבירור ניתנה למבקש אשרה. ביום 27.12.99 הודיע המשיב כי לאחר חקירה ובדיקה הוא נאות לרשום את נישואי המבקשים ולאפשר למבקש להפוך תושב, בסיומו של ההליך המדורג שהונהג לעניין זה.

2.נוכח הודעה זו הודיעו המבקשים, כי הם חוזרים בהם מעתירתם, אך מבקשים כי המשיב יחוייב בהוצאותיהם. לטענתם, מלכתחילה אי-נכונותו של המשיב להידרש לגוף טענותיהם בטרם יצא המבקש את הארץ היא שהצריכה אותם להגיש את עתירתם. זאת ועוד: עם מתן פסק הדין בעניין סטמקה פנו למשיב וביקשוהו, כי האמור שם יוחל גם עליהם. אלא שהמשיב הודיעם, כי לא יבחן את עניינם עד שתיקבע עתירתם לדיון - וכך היה: רק משנקבע מועד לדיון (ליום 18.10.99) הגיש המשיב את הודעתו בענינם - ארבעה ימים קודם למועד זה. מטעמים אלה עומדים המבקשים על הוצאותיהם.

3.המשיב מתנגד לבקשה לפסיקת הוצאות. לעניין זה הוא מציין, כי המבקש שהה בארץ שלא כדין, לאחר פקיעת האשרה שלו ובטרם פנה למשרד הפנים, כשלוש שנים. ורק אז פנה לראשונה למשיב. עוד טוען המשיב, כי סמוך לאחר הגשת העתירה הסכים להמשך שהותו של המבקש בארץ עד להכרעה בעתירה ובהודעתו מ - 14.10.99 הסכים למתן אשרה למבקש עד לסיום הבירור. זאת ועוד: לא עתירת המבקשים היא שהביאה לשינוי עמדתו של המבקש - אלא פסק הדין בעניין סטמקה . המשיב מודה אמנם, כי חל עיכוב מסויים ביישום ההלכה שנקבעה בעניין סטמקה על המבקש, אך מציין, כי המדובר בעיכוב קצר של חודשים ספורים, אשר במהלכו ( ובטרם הכרעה סופית לגופו של ענין) ניתנה למבקש אשרת שהייה ועבודה.

4.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שהמבקשים זכאים להוצאות, אם גם בסכום מופחת. בהסתמך על ההלכה שנקבעה בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר השיכון , פ"ד מח (4) 217 (ואשר לפיה ייפסקו הוצאות אם היה צידוק בהגשת העתירה, אם העתירה לא היתה מוקדמת או מאוחרת ואם עצם הגשת העתירה הוא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה נשוא העתירה), ניתן לומר, כי התקיימו בעניינם של המבקשים התנאים לפסיקת הוצאות: הגשת העתירה היתה חיונית עבורם, על סף גירושו של המבקש מן הארץ, הם לא השתהו ולא הקדימו בפנייתם. שאלתי עצמי אם נוכח העובדה שההלכה המשליכה על עניינם נקבעה בעניין סטמקה יש לשלול את זכותם להוצאות. תשובתי לכך היא בשלילה. עתירתם הוגשה בעת שההליכים בעניין סטמקה היו תלויים ועומדים, היא אינה שונה, ביסודה, מעשרים ושמונה העתירות שאוגדו באותו עניין. אף היא מופנה כנגד מדיניות המשיב. מדיניות לגביה נקבע, שם :

"מדיניות משרד הפנים לעניינם של זרים שנישאו לישראלים בעוד הם (הזרים) שוהים בארץ שלא-בהיתר, הינה מדיניות שאינה עומדת במיבחן המידתיות והרי היא פסולה ובטלה. דרישת משרד הפנים - כמדיניות עקרונית - כי בן-הזוג הזר יעזוב את הארץ למספר חודשים עד אשר תיבדק כנות הנישואין, הינה מדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם מושכלות ראשונים במשטר דימוקרטי החרד לזכויות האזרח."

טענות דוגמת הטענות שבפי המבקשים כאן, נטענו, בשינויים כאלו ואחרים, גם בענין סטמקה

והביאו לביטול מדיניותו של המשיב ולמתן הסעד לעותרים בעניין סטמקה ולמבקשים כאן. אי לכך, הטענה, כי לא עתירתם של המבקשים היא שהביאה לשינוי המצב, הגם שהיא נכונה מן הבחינה הפורמלית, אינה מדוייקת מן והבחינה המהותית. אלמלא היו "זוגות מעורבים", דוגמת העותרים בעניין סטמקה ודוגמת המבקשים כאן, פונים לבית המשפט העליון, לא היו זוכים לסעד אותו קיבלו בסופו של דבר. וכשם שהעותרים בעניין סטמקה זכו להוצאותיהם, כך זכאים גם המבקשים להוצאותיהם. מה גם שגם מתן פסקי הדין בעניין סטמקה לא הביא לפתרון מיידי של בעייתם של המבקשים - והמשיב השתהה בתגובתו גם לאחר מועד זה.

עם זאת, בהתחשב בעובדה שההוצאות בענין סטמקה (בסך 10,000 ש"ח לכל עתירה) נפסקו בתום הליך מלא ולאחר דיונים, ובהתחשב בעובדה שהמבקש אכן שהה בארץ שלא כחוק בטרם נישא למבקשת ובטרם פנה למשיב, כשלוש שנים, מצאתי לנכון להעמיד את הוצאות המבקשים על סכום מופחת של 3,000.

העתירה נמחקת איפוא. המשיב יישא בהוצאות המבקשים בסך 3,000 ש"ח.