ע"א 8124/96 ח'דר מובארק נ. שרות הבטחון הכללי

בפני בקשה ולמחיקת עתירה ולפסיקת הוצאות.

1.המבקש-העותר מס' 1 נעצר ביום 21.10.96 והוחזק באגף החקירות בכלא שקמה. ביום 14.11.96 עתר לבית המשפט העליון כנגד החזקתו בתנוחת "שבאח", אזיקתו באופן מכאיב, כיסוי ראשו ומניעת שינה. במסגרת עתירתו ביקש גם צו ביניים שימנע את נקיטתם של אמצעים אלה כנגדו עד להכרעה בעתירה. ביום 17.11.96 דן בית המשפט (כב' השופטים א' גולדברג, מ' חשין וד' דורנר) בבקשה לצו ביניים וקבע, כי "בכפיפות לדברים שאמרנו כי איזוק מכאיב הוא מעשה אסור, אין אנו מוצאים מקום להוציא צו ביניים בנדון.". לאחר אותו דיון לא חודש הדיון בתיק.

2.לאחר מתן פסק הדין בבג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל , (טרם פורסם) נתבקשו המבקשים להודיע אם הם מסכימים למחיקת העתירה. בתגובה הודיעו המבקשים, כי הם מסכימים למחיקת עתירתם, אך מבקשים, כי ייפסקו להם הוצאות - נוכח פסק הדין בבג"ץ 5100/94 האמור ונוכח הערת בית המשפט בדבר איסור האיזוק המכאיב. המשיב מתנגד לפסיקת הוצאות. לטענתו, נחקר בשעתו המבקש עקב מידע שהצביע על קשריו עם פעילים צבאיים של תנועת החמא"ס ועל כך שבידיו מצוי מידע שגילויו יסייע לסיכול פיגועים. בנסיבות אלו סבר המשיב, כי התקיימה בעניינו של המבקש "הגנת הצורך" הקבועה בחוק העונשין, התשל"ז1977-. עוד טוען המשיב, כי העובדה שבית המשפט נמנע מלהוציא צו על-תנאי או צו ביניים מעידה אף היא על קיום הצדקה לפעולת המשיב. המשיב מוסיף וטוען, כי אף בבג"ץ 5100/94 במסגרתו התקיים דיון מקיף ומלא לא נפסקו הוצאות, מה גם שבפסק הדין שם לא נשלל תוקפה של "הגנת הצורך" כהגנה שתעמוד לחוקרים במקרים הראויים (ולדעת המשיב המקרה כאן נמנה עם מקרים אלה).

3.המבקשים זכאים להוצאותיהם. על פי האמור בעתירה (ואשר לא הוכחש על ידי המשיב) הוחזק המבקש מס' 1 בתנוחת "שבאח" (כאמור - כאשר ראשו מכוסה ובאוזניו מושמעת מוזיקה חזקה). ההרכב שדן בבג"ץ 5100/94 סיווג אמצעים אלה כאמצעים שהמשיב מנוע מהפעלתם. על פי המבחנים שנקבעו בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217 זכאים המבקשים להוצאותיהם: עתירתם אינה נגועה בשיהוי או באי-מיצוי הליכים, נוכח פסק הדין בבג"ץ 5100/94 היה צידוק להגשתה. נוכח העובדה שנסיבותיו של המבקש מס' 1 אינן שונות, למעשה, מן הנסיבות שנדונו במסגרת העתירות שנשמעו במאוחד עם בג"ץ 5100/94, איני סבור כי העובדה שהעתירה כאן לא הוכרעה שוללת את זכותם של המבקשים לפסיקת הוצאות לזכותם (והשוו: בג"ץ 6539/98 גזיהו עינבאבה נ' שר הפנים , לא פורסם; בג"ץ 5304/97 ראג'י סבע נ' שרות הבטחון הכללי , לא פורסם). גם העובדה שבבג"ץ 5100/94 לא נפסקו הוצאות אינה יוצרת, לשיטתי, מניעה לפסוק למבקשים את ההוצאות להן הם זכאים (וראו: בג"ץ 2928/96 עלי קראג'ה נ' שרות הבטחון הכללי , לא פורסם, בג"ץ 3715/97 בסאם עלי מחמוד דיריה נ' שירות הבטחון הכללי , בג"ץ 2708/96 ראאד סונוקרט נ' שרות הבטחון הכללי , לא פורסם). איני מוצא מקום להידרש לטענה (שלא נבחנה על ידי בית המשפט) לפיה גם כיום, לאחר מתן פסק הדין בבג"ץ 5100/94, היו חוקרי המבקש נהנים מ"הגנת הצורך" בנסיבות המקרה. הדיון בטענה מעין זו חורג חריגה של ממש מהיקפה המצומצם של הסוגייה שבפני - סוגייה שלצורך ההכרעה בה די לי בפסק דינם של תשעת השופטים שישבו בדין בבג"ץ 5100/94.

הואיל והעתירה כאן לא נדונה, למעשה, לגופה וכל שהתקיים בה היה דיון אחד בבקשה לצו ביניים אני מעמיד את סכום ההוצאות על סך 2,000 ש"ח.

העתירה נמחקת איפוא. המשיב יישא בהוצאות המבקשים בסך 2,000 ש"ח.