בג"ץ 2828/13 עמיד רבחי סעיד עתבה נ. מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון

השופטת ד' ברק-ארז:

1.

העתירה שבפנינו מופנית כנגד החלטתם של המשיבים שלא להאריך את היתר הכניסה לישראל (להלן: ההיתר ) שהונפק לעותר, תושב שכם, לצורכי עבודה.

2.

לטענת העותר הוא עוסק בייבוא של מוצרים העשויים מבד, ובמסגרת עבודתו הוא משווק את סחורתו גם במדינת ישראל. לצורך כך, הונפק לו ביום 7.3.2007 היתר כניסה לישראל שהוארך מפעם לפעם, עד ליום 19.2.2019. לפי הנטען בעתירה, בסמוך לפני המועד שבו פקע תוקפו של היתר הכניסה האחרון שניתן לעותר, הוא פנה למשיב 1, מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, בבקשה לחדש לו את היתר הכניסה לישראל. בקשה זו סורבה, כך נטען, בשל מניעה ביטחונית. ביום 26.1.2012 פנה העותר למשיב 1 בבקשה להסרת המניעה הביטחונית. בקשתו זו סורבה בטענה שלא חלפה שנה מן המועד שבו הגיש בקשה קודמת בנושא הסרת המניעה הביטחונית. לטענת העותר, אי-הארכת ההיתר מרחיקה אותו מחיי המסחר בישראל ובכך פוגעת במקור פרנסתו.

3.

המשיבים, מצידם, טוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל קיומו של סעד חלופי שבו יכול היה העותר לנקוט – הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. המשיבים מוסיפים, כי ממילא חלפה שנה מן המועד שבו הגיש העותר את בקשתו האחרונה להסרת המניעה הביטחונית, ולכן הוא יכול לפנות בעניין זה למשרד הקישור הפלסטיני בבקשה חדשה.

4.

אכן, דין העתירה להידחות על הסף לנוכח העובדה שהעותר יכול היה להגיש עתירה בעניין זה לבית המשפט לעניינים מנהליים, היינו עמד לו סעד חלופי שבו הוא לא נקט. סמכותו של המשיב 1 לתת היתרי שהייה בישראל לתושבי איזור יהודה ושומרון

מטעמי עבודה, הוסדרה בסעיף 3ב(2) ל חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 (להלן: חוק הוראת השעה ). בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000 והוראות סעיף 12 לתוספת הראשונה לחוק זה, הסמכות לדון בעתירה מכוח חוק הוראת השעה (למעט סעיפים 3א(1) ו-3ג לחוק) נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים (ראו: בג"ץ 3397/08 איסמעיל נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית (30.4.09) ; בג"ץ 8018/08 תורכמן נ' מדינת ישראל (11.06.2009); בג"ץ 1417/10 בדארנה נ' מדינת ישראל

(11.4.10) ). משקיימת ערכאה שיפוטית המוסמכת לדון בעתירה, בית משפט זה לא ידון בה, אלא במקרים חריגים ביותר בעלי אופי עקרוני. המקרה שבפנינו לא נכנס לגדר מקרים אלו. למעלה מן הצורך, אוסיף, כי יש טעם גם בטענתם הנוספת של המשיבים באשר לכך שבעת הזו יכול העותר לחזור ולפנות בעניינו בבקשה חדשה.

5.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.