בג"ץ 2947/07 חכם צנובר (אצל אלי אמסלם) נ. משרד הפנים

השופט ע' פוגלמן:

1.

העותר, תושב שכם, שוהה בישראל שלא כדין, לטענתו, מזה חמש שנים. העותר פגש אזרחית ישראלית (גב' מאיה רובינוב). השניים החליטו להינשא, ונכרת ביניהם הסכם נישואין ביום 3.8.06. לפי הטענה, לבני הזוג ילדה משותפת אשר נולדה ביום 17.10.06.

העותר ובת זוגו פנו למשרד הפנים בבקשה למתן מעמד בישראל לעותר. במכתב שנשלח מלשכת מנהל האוכלוסין בתל-אביב ביום 18.3.07 נמסר כי לא ייקבע תור לשם הגשת הבקשה, מן הטעם שהעותר הינו תושב האזור ומתחת לגיל 35, ומשכך הבקשה אינה עומדת בתנאים שנקבעו בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג – 2003 (להלן: חוק הוראת שעה).

מכאן העתירה.

2.

דין העתירה להידחות על הסף.

בקשת העותר לקבל מעמד בישראל נדחתה בשל הוראות חוק הוראת שעה, וזאת נוכח הוראת סעיף 2 לחוק, ומאחר שעניינו של העותר אינו נכנס לגדר החריג שבסעיף 3(1) לחוק (העותר יליד 1984, וגילו פחות מ-35 שנים). בנסיבות אלו, ולאור התנאים הקבועים בחוק הוראת שעה, אין העתירה מגלה עילה (השוו: בג"צ 2702/07 אלגרדאת נ' שר הפנים (לא פורסם, 25.3.07)).

העותר גם אינו טוען כי מתקיים בו החריג שבסעיף 3א1 לחוק הוראת שעה (וראו הסייג שבסעיף 3א1(ה)(1) לחוק), או כי הגיש בקשה בהתאם להוראת סעיף זה (השוו: בג"צ 4842/06 אבו ג'זר נ' שר הפנים (לא פורסם, 11.4.07)).

עוד נעיר, כי אין זה ברור מן העתירה האם העותרים נשואים זה לזה. ככל שהעותרים אינם נשואים, ממילא המקור המשפטי למתן מעמד לעותר אינו בחוק האזרחות, התשי"ב – 1952, אלא בחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952. במצב דברים שכזה, גם אם היתה העתירה מגלה עילה לגופה, דינה היה להידחות משום קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים

– ראו סעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס – 2000, ופרט 12 לתוספת הראשונה לחוק.

3.

אשר על כן הדין העתירה להידחות על הסף, וכך אנו מורים.