בג"ץ 3014/16 מוחמד יוסף שחדה נ. משרד הפנים

השופט נ' סולברג:

1.עתירה למתן צו על-תנאי, בגדרה מתבקש המשיב לנמק מדוע לא תינתן לעותר אשרת שהיה בשטחי ישראל.

רקע

2.על-פי הנטען בכתב העתירה, העותר, תושב שטחי יהודה ושומרון, נשא בשנת 2009 אישה ישראלית; לזוג שלושה ילדים. ישיבתו בישראל נמנעה מכוח סעיף 2 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: החוק ). עוד בכתב העתירה, נטען כי העותר, יליד שנת 1987, הגיש מספר בקשות לאיחוד משפחות, אולם אלה נדחו, בשים לב למגבלות הגיל הקבועות בסעיף 3 לחוק.

טענות הצדדים

3.במוקד העתירה, הטענה כי החלטת המשיב שלא לאפשר לו לשהות בתחומי המדינה מכוח הוראות החוק – שגויה, נגועה בחוסר סבירות וניתנה מבלי להתעמק בבדיקת הבקשה לגופה. יצוין, כי כתב העתירה אינו מגלה מהי ההחלטה המנהלית שעליה מוסבת העתירה.

4.תגובת המשיב שהוגשה ביום 7.11.2016, שופכת אור, לכאורה, על העובדות שביסוד העתירה.

בדיקתו של המשיב מעלה, כי בשנים 2008 ו-2010 הגיש העותר עתירות מנהליות בגדרן ביקש סעד הדומה במהותו לסעד המבוקש בעתירה זו; עתירות אלה נמחקו לבקשתו של העותר. ביום 9.7.2011 פנה העותר למשיב בבקשה להסדרת מעמדו בישראל, לפי סעיף 3א1 לחוק, המקנה לשר הפנים שיקול דעת במתן אשרות שהייה בישראל, חרף הוראות סעיפים 2 ו-3 לחוק, וזאת אם נסיבות הבקשה מגלות 'טעמים הומניטריים מיוחדים'. הבקשה הועברה לוועדה המקצועית הדנה בבקשות מסוג זה; המלצת הוועדה ניתנה ביום 10.1.2013 ולפיה תידחה הבקשה, מפני שאינה מגלה טעם הומניטארי מיוחד. ביום 29.4.2013 אימץ שר הפנים את המלצות הוועדה והחליט לדחות את הבקשה להסדרת מעמדו של העותר. לטענת המשיב, ממשיך העותר לשהות בישראל ללא היתר, ואף הורשע ונאסר בשל כך במהלך שנת 2015.

5.אשר לטענות העותר, נטען כי דין העתירה להידחות על הסף; כתב העתירה חסר פרטים מהותיים הנדרשים לצורך דיון ענייני בטענות העותר – הוא אינו מגלה מהי ההחלטה המנהלית הנתקפת, וחסרות האסמכתאות הנדרשות לביסוס טענותיו. ככל שהעתירה מופנית נגד ההחלטה האחרונה (הידועה למשיב) בעניינו של העותר, הרי שהעתירה הוגשה תוך שיהוי מכביד – בחלוף למעלה משלוש שנים, וללא שצוינה הסיבה לעיכוב בהגשתה; לבסוף, נטען כי גם עשיית דין עצמי מצדיקה את דחיית העתירה על הסף. כאמור, בידי המשיב נתונים המלמדים כי העותר נכנס לגבולות המדינה פעם אחר פעם באופן בלתי חוקי.

6.לגופם של דברים, נטען כי אין בנסיבות העניין כדי להצדיק מתן אשרת שהייה לעותר, שעה שהוא אינו עומד בקריטריונים הקבועים בסעיף 3 ו-3א1 לחוק.

7.יצוין, כי ביום 15.8.2016 (בחלוף כארבעה חודשים ממועד הגשת העתירה) הגיש העותר בקשה למתן צו ביניים, במסגרתו התבקשה שהיית העותר בתחומי המדינה עד להכרעה בעתירה; ביום 29.9.2916, דחה בית משפט זה את הבקשה.

דיון והכרעה

8.הטעמים עליהם מצביע המשיב לדחייה על הסף הם נכונים.

9.הכלל הוא כי עתירה לבית משפט זה, עליה להיות מוקפדת – בהצגת תשתית עובדתית מפורטת ומלאה, ובנימוקים משפטיים סדורים ומדויקים (בג"ץ 6731/12 גיא שמיר נ' היועץ המשפטי לממשלה (18.6.2013); בג"ץ 150/11 פלונית נ' בית הדין השרעי

(18.5.2011)). עם זאת, כתב העתירה, במתכונתו הנוכחית, אינו מגלה מהי ההחלטה המנהלית הנתקפת, ואין כל אזכור של העובדות וההליכים המשפטיים שלהם נדרש המשיב להתייחס במסגרת עתירה זו. הטיעונים המשפטיים חסרים גם הם, ואינם נתמכים בנימוקים ואסמכתאות כדבעי. כטענת המשיב, ככל שהעתירה מופנית נגד החלטתו משנת 2013, הרי שאין בה הסבר לשיהוי בהגשתה, והיא אינה מציינת מהו הטעם המשפטי בגינו נדרשת התערבותו של בית משפט זה.

10.

כל אחד מפגמים אלה מצדיק כשלעצמו את דחיית העתירה על הסף , בודאי שמשקלם המצטבר מורה על תוצאה זו.

11.העתירה נדחית אפוא; אין בפסק דין זה כדי למנוע מהעותר לשוב ולהגיש בעתיד עתירה ככל שזו תהיה מבוססת ומנומקת כדבעי, באופן שיאפשר דיון ענייני בטענותיו.