בג"ץ 150/11 פלוני נ. בית הדין השרעי

השופט ס' ג'ובראן :

עניינה של עתירה זו בבקשת העותרת כי יינתן לבן זוגה אישור שהייה בישראל וכי יותר

לו לצאת את ביתו, ממעצר הבית בו הוא שוהה, לצורכי פרנסה.

העתירה דלה בפרטים. העותרת (שאינה מיוצגת) נמנעה מלהציג תשתית עובדתית מלאה בפנינו. כל שעולה מעתירתה הוא כי בן זוגה מצוי במעצר בית ואינו יכול לכן לפרנס אותה ואת ילדיהם המשותפים, וכי משרד הפנים (להלן: המשיב 2 )

אינו מאשר לו לשהות בישראל ואינו מכיר בנישואיהם. מתגובת המשיב 2, נגלים לנו פרטים נוספים. עולה ממנה, כי בן זוגה של העותרת הינו תושב אזור יהודה ושומרון, יליד 1988, אשר מעולם לא החזיק בהיתר לשהייה בישראל, וכי העותרת הינה אזרחית ישראלית. המשיב 2, מפרט את ההליכים השונים שניהלו העותרת ובן זוגה למול רשויות המדינה. עולה, כי ביום 20.8.2008 הגישה העותרת בקשה למתן מעמד בישראל לבן זוגה לוועדה המקצועית המייעצת לשר הפנים לפי סעיף 3א1 לחוק

האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: הוראת השעה ). ביום 20.1.2009 הודיע המשיב 2 לעותרת כי שר הפנים החליט לקבל את המלצת הוועדה ההומניטארית ולדחות את בקשתה, מן הטעם שהבקשה אינה מגלה טעם הומניטארי מיוחד. הודגש, כי לפי הוראת השעה איחוד משפחות אינו מהווה, כשלעצמו, טעם שכזה.

בתגובת המשיב 2 יש גם כדי לבאר את הנסיבות שהובילו למעצר הבית של בן הזוג. על פי התגובה, ביום 11.6.2008 הוגש כתב אישום כנגדו בעבירות של שהייה בישראל שלא כדין. במסגרת הליך זה הורה בית המשפט על שליחתו למעצר בית. עם התמשכות ההליכים בעניינו, עקב דחיות שונות מטעמו הוא, הגיש בן הזוג בקשה לבית משפט השלום בבאר שבע לצאת מביתו לצורכי עבודה. בית משפט השלום אישר את הבקשה, אך זו בוטלה בהחלטת בית המשפט המחוזי, בעקבות ערר שהגישה המדינה על ההחלטה. כעולה מן התגובה, כנגד בן הזוג אף הוגש כתב אישום נוסף, ביום 21.3.2010 בגין הפרת הוראה חוקית וכניסה לישראל שלא כחוק, לאחר שנמצא כי הפר את תנאי חלופת המעצר שנקבעו לו.

להשלמת התמונה יצוין, כי במהלך משפטו הגיש בן הזוג בקשות לעיכוב הליכים שנדחו. עתירה שהגיש בן הזוג לבית משפט זה, כנגד דחיית בקשותיו, נדחתה על הסף (בג"ץ 8090/09) והוער כי ככל שהעותר סבור כי קיימת סכנה לחייו אם יגורש לשטחי הרשות הפלסטינית, פתוחה בפניו הדרך לפנות לוועדת המאוימים בבקשה מתאימה. כעולה מתגובת המשיב 2, העותרת אכן פנתה בבקשה לוועדת המאוימים (בן הזוג עצמו נמנע מלפנות אליה) אך פנייה זו נדחתה, ביום 7.11.2010, מן הטעם שהיא איננה מעלה טענה לפיה חייו של בן הזוג בסכנה מכוח שיתוף פעולה עם ישראל. יודגש, כי במסגרת עתירה זו לא הועלתה כל טענה לסכנה הנשקפת לחייו של בן הזוג, וככל שזו קיימת יוכל בן הזוג להעלותה בפני הוועדה המתאימה.

מכאן העתירה שבפנינו.

לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיב, מצאנו כי דין העתירה להידחות על הסף. ככל שהעתירה מופנית כנגד החלטתו של שר הפנים, מיום 20.1.2009, הרי שהעתירה אינה מעלה כל תשתית עובדתית אשר יכולה להקים עילה להתערבותו של בית משפט זה (ראו בג"ץ 1759/94 סרוזברג נ' שר הביטחון , פ"ד נה(1) 625, 630 (1994)). זאת, מבלי שנדרש לפגמים הנוספים שנפלו בה כגון שיהוי ואי צירופו של בן הזוג כצד לעתירה. החלטתו של שר הפנים נעשתה בהתאם לכללים הקבועים בחוק הוראת השעה, והעותרת לא הצביעה על כל פגם שנפל בה. ככל שהעתירה מופנית כנגד תנאי מעצר הבית בו שוהה בן הזוג, הרי שהדרך להגשת בקשה לעיון חוזר בתנאי המעצר לבית משפט השלום פתוחה בפני בן הזוג. כידוע, בית משפט זה אינו נוהג לשבת כערכאת ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי (ראו: בג"ץ 583/87 הלפרין נ' כב' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים

פ"ד מא(4) 683 (1987 ); בג"ץ 5065/10

סאלם נ' פרקליט מחוז דרום (לא פורסם, 19.7.2010).

סוף דבר, העתירה נדחית.