בג"ץ 8090/09 פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופט ע' פוגלמן:

1.

בחודש יוני 2008 הוגש נגד העותר, תושב האזור יליד שנת 1988, כתב אישום בבית משפט השלום בבאר-שבע שבו מיוחסות לו שתי עבירות של כניסה לישראל שלא כדין. בחלוף כשלושה חודשים, פנה העותר אל המשיב וביקש כי יעכב את ההליכים המשפטיים נגדו. לטענתו, הוא נישא לאזרחית ישראלית, לזוג נולדו שתי בנות, והוא

הגיש בקשה לאיחוד משפחות שטרם ניתנה בה החלטה. עוד נטען על-ידי העותר בפנייתו, כי הוא

מוכר כמשתף פעולה עם שירות הביטחון הכללי, כך שגירושו לשטחי הרשות הפלסטינית עלול לסכן את חייו. בקשה זאת נדחתה על-ידי מנהלת המחלקה לעיכוב הליכים בפרקליטות המדינה, לאחר שנקבע כי בנסיבות העניין, לא קיימת עילה לעיכוב הליכים. בקשה נוספת לעיכוב הליכים מאותם נימוקים, שהוגשה ביוני 2009, נדחתה אף היא.

2.

מכאן העתירה שלפנינו, שבגדרה מבקש העותר כי נורה למשיב ליתן טעם מדוע לא יורה על עיכוב ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 19.4.10, צורפה לעתירה בקשה מטעם בת זוגו של העותר כי יינתן צו ביניים שיאפשר את המשך שהייתו בישראל עד לקבלת החלטה. בהתאם להחלטתי מיום 21.4.10, הגיש המשיב את תגובתו לעתירה. בתגובה הובהר כי העותר נכנס לישראל ושוהה בה מזה שנים רבות שלא כדין. נטען כי ההחלטה שלא להורות על עיכוב ההליכים הינה סבירה וראויה, ולפיכך – בהעדר עילה להתערבות – יש לדחות את העתירה על הסף. הגם שהעתירה נסבה על ההחלטה בדבר עיכוב הליכים בלבד, הוריתי בהחלטתי כי המדינה תתייחס בתגובתה גם לשאלת מעמדו של העותר בישראל, וזאת לשם השלמת התמונה בעניינו. בתגובה נכתב עוד כי אין לעותר, ומעולם לא היה לו, אישור לשהייה בישראל. עוד נטען כי בקשתו של העותר לקבל מעמד בישראל נדחתה על-ידי שר הפנים בהמלצת הוועדה המקצועית המייעצת לו (להלן: הוועדה המקצועית ), הפועלת מכוח סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: הוראת השעה ). במכתב הדחייה מחודש ינואר 2009 נכתב כי העותר כלל אינו רשום כנשוי לאזרחית ישראלית, ואפילו היה רשום ככזה, לא ניתן לאשר את בקשת הזוג לאיחוד משפחות הואיל ולא עולה מהבקשה טעם הומניטארי מיוחד. יצוין כי העותר אינו עומד בחריג הקבוע בסעיף 3(1) להוראת השעה, משום שגילו אינו מעל 35 שנים. באשר לטענות העותר כי נשקפת סכנה לחייו בשטחי הרשות הפלסטינית, טוען המשיב כי כל עוד לא נעשתה פנייה מצד העותר לוועדת המאוימים, לא מוצו ההליכים לעניין זה.

3.

דין העתירה להידחות על הסף. כאמור, העתירה מופנית נגד החלטת רשויות התביעה שלא לעכב הליכים בעניינו של המשיב. הלכה היא, כי התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעתן של רשויות התביעה היא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים שבהם לוקה ההחלטה בעיוות מהותי או בחוסר סבירות קיצוני (ראו: בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מב(2) 485 (1990); בג"ץ 6271/96 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' , פ"ד נ(4) 425 (1996) ). כך ביחס לרשויות התביעה בכלל, וכך ביחס להחלטה בדבר דחיית בקשה לעיכוב הליכים בפרט (ראו: בג"ץ

2980/07 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 14.1.08)). מעיון בעתירה, בתגובת המדינה, ובמסמכים שצורפו להן, עולה כי טרם מתן ההחלטה, נשקל מכלול השיקולים הצריכים לעניין לרבות שאלת מעמדו של העותר בישראל, נסיבותיו המשפחתיות, אופי העבירה ונסיבותיה. על פי אמות המידה הנזכרות, לא מצאנו כי בהחלטת המשיב נפל פגם המצדיק את התערבותנו.

למעלה מן הצורך יצוין כי בעתירתו, לא התייחס העותר במישרין לשאלת מעמדו בישראל ולהמלצה שניתנה בעניינו על-ידי הוועדה המקצועית, ומשכך לא ראינו להידרש לכך במסגרת עתירה זו. עוד ייאמר, כי ככל שסבור העותר כי קיימת סכנה לחייו אם יגורש לשטחי הרשות הפלסטינית, פתוחה בפניו הדלת לפנות לוועדת מאוימים בבקשה מתאימה, והיא תחליט בעניין בהתאם לאמות המידה הנוהגות. טענותיו של העותר בהקשר זה, שמורות לו.

העתירה נדחית, איפוא, על הסף, בהיעדר עילה להתערבותנו.