בג"ץ 3029-23 בג"ץ 3029-23

השופט י' אלרון:

1.העתירה שלפנינו מופנית כלפי החלטות בית הדין הרבני הגדול מימים 26.2.2023 ו-30.3.2023, בגדרן נדחה על הסף ערעור העותר על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בירושלים מיום 14.9.2022.

2.העותר והמשיבה נישאו לפני כעשרים שנה, וביום 20.10.2021 התגרשו, ללא הסכם גירושין. בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בירושלים נקבע, ביחס לחלוקת עיקר הרכוש בין השניים, כי הדירות ביישוב עלי ובעיר ירושלים הן רכוש משותף של העותר והמשיבה על-פי רישום. עוד נקבע כי פירות הנכסים יחולקו ביניהם בחלקים שווים וכי זכויות הממון שנצברו לשני הצדדים יאוזנו בחלקים שווים.

3.בית הדין הרבני הגדול דחה על הסף בהחלטתו מיום 26.2.2023 את ערעור העותר על פסק הדין, משהעותר לא הפקיד את הערובה במועד שנקבע, ואף ביקש לפטור אותו מהפקדת הערובה – לאחר שחלף המועד להפקדתה. עוד צוין, כי הגשת הערעור אושרה מלכתחילה רק לאחר מספר בקשות ארכה מטעם העותר לצורך כך, להן נעתר בית הדין הרבני הגדול. בחלוף כחודש, בית הדין הרבני הגדול דחה את בקשת העותר לעיון מחדש בהחלטתו, תוך שנדחתה טענתו כי אין הוא "אשם" בכך שלא הופקדה הערובה במועדה משהאחריות לכך הייתה של באת-כוחו. עוד הודגש, כי ממילא סיכויי הערעור בפועל – "לא היו גבוהים" כלשונו.

4.מכאן העתירה שלפנינו. לטענת העותר, בית הדין הרבני האזורי שגה בקביעתו כי למשיבה קיימות זכויות בשתי הדירות, אף שהן נרכשו מכספי ירושה של העותר; שגה בקביעה כי המשיבה אינה 'מורדת'; ואף שגה כאשר נתן פסק דין מבלי שהתקיים דיון הוכחות לצורך כך. העותר מוסיף וטוען כי אף בית הדין הרבני הגדול שגה כאשר דחה את ערעורו על הסף מן הטעם שלא הפקיד את הערובה בזמנה, זאת מאחר שלטענתו מדובר באחריות של באת-כוחו אשר "הפקירה אותו בהליך" כלשונו.

5.מנגד, לעמדת המשיבה יש לדחות את העתירה הן על הסף הן לגופה. נטען כי העותר אינו נקי כפיים מאחר שיכול היה לצפות את התרשלות באת-כוחו באי הפקדת הערובה, וכן צפה בפועל מראש כי לא יוכל להפקיד את הערובה מבחינה כלכלית. כמו כן, הודגש כי העותר לא צירף כנדרש את כלל המשיבים הרלוונטיים לעתירה, שכן כלל לא צירף כצד לעתירה את בית הדין הרבני האזורי ואת בית הדין הרבני הגדול. אף לגופם של דברים, נטען כי אין עילה להתערבות בהחלטות בית הדין, מאחר שמדובר בהחלטות דיוניות מובהקות המצויות בלב שיקול הדעת של בית הדין הרבני. עוד נטען כי בהליך בבית הדין האזורי לא נפל כל פגם לחובת העותר, ואף ניתנו לו הזדמנויות רבות להוכחת טענותיו לצורך בירור העובדות ביסודן.

6.דין העתירה להידחות על הסף. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים. ככלל, התערבות בהחלטות בתי הדין הרבניים תיעשה במשורה, וזאת במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נדרש סעד מן הצדק (ראו, מני רבים: בג"ץ 5362/22 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 6 (18.9.2022); בג"ץ 489/20 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 6 (21.4.2020)). יתר על כן, החלטות בית הדין הרבני הגדול בנושא הפקדת ערבויות כתנאי להגשת הערעור הינן החלטות דיוניות, שמעצם טבען אינן מצדיקות, על דרך הכלל, את התערבותנו (בג"ץ 6205/17 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים, פסקה 6 (30.8.2017)).

7.בענייננו, לאחר שניתנו למערער מספר ארכות לצורך הגשת הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, הוא לא הפקיד את הערובה לצורך הערעור במועד שנקבע, אף שבית הדין הרבני הגדול הדגיש בהחלטתו כי "אם לא תופקד הערבות עד לתאריך הנ"ל ייסגרו התיקים". משכך, בית הדין הרבני הגדול הורה על דחיית הערעור על הסף, והוא שב ועמד על החלטתו זו גם למול טענת העותר בדבר אחריות באת-כוחו ביחס לאי-הפקדת הערובה. בנסיבות אלו, לא קמה עילה להתערבותנו בהחלטות בית הדין הרבני הגדול (ראו: בג"ץ 5773/20 פלוני נ' השר לשירותי דת, פסקה 5 (18.8.2020); בג"ץ 1241/20 פלוני נ' פלונית, פסקה 2 (3.3.2020)). זאת אף מבלי להידרש בהרחבה לטענת המשיבה, שאף בה יש טעם, כי יש לדחות את העתירה גם בשל אי צירוף כלל המשיבים הרלוונטיים לענייננו (בג"ץ 1460/22 משולמי נ' שרת התחבורה, פסקה 6 (6.6.2022)).

8.העתירה נדחית אפוא. העותר יישא בהוצאות המשיבה בסך 2,000 ש"ח.