בג"ץ 3174/06 דקל גולן ואח' נ. ראש עיריית תל אביב -יפו

השופטת ע' ארבל :

1.העותרים, תושבי שכונת נווה צדק בתל-אביב, טוענים בעתירה זו כי עסקי הסעדה שונים הממוקמים בשכונה, ובהם המשיבים 10-4 הממוקמים בסמוך לבתי מגוריהם, פועלים ללא רישיון עסק והפעלתם עד לשעות הלילה המאוחרות גורמת להם מטרדי רעש, לכלוך מצוקת חניה ועוד.

בעתירה זו מבקשים הם כי נורה למשיבים 3-1 לפעול למניעת הפרתם של דיני רישוי עסקים וחוקי העזר של עירית תל-אביב באזור השכונה בכל האמור לאותם בתי הסעדה ולהפעיל אמצעי פקוח ואכיפה מוגברים; להוציא צווי הפסקה מנהליים נגד כל עסק הפתוח לאחר חצות, ובפרט אם מדובר בעסק המוכר אלכוהול; ולאכוף צווי סגירה חלוטים שניתנו על ידי ערכאות שיפוטיות.

2.המשיבים כולם התבקשו להגיש תגובותיהם לעתירה ועשו כן, למעט המשיבים 5 ו-8.

אין צורך שנביא כאן את טענותיהם הפרטניות של המשיבים. החשוב לענייננו הוא שהמשיבים שהגיבו סבורים רובם ככולם כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי (אף שיש לציין כי המשיבה 7 טענה לקיומן של עילות אחרות לדחיית העתירה על הסף). טענה זו מקובלת עלינו.

סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 (להלן - החוק ) קובע:

עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה, ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות בעניין המנוי בתוספת הראשונה (להלן – עתירה מנהלית ).

בתוספת הראשונה לחוק (להלן - התוספת ) יימצאו לנו שני פריטים רלוונטיים:

(7) ענייני מתן רשיון או ביטול רשיון, היתר זמני או אישור לעסק טעון רישוי, לרבות קביעת תנאים לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, וכן צו לסגירת מקום לפי סעיף 229 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

(8) רשויות מקומיות –

(א) החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים; לעניין זה, "אישור" – בכל דרך ולרבות החלטה שלא לאשר.

כאמור, הסעדים העיקריים המבוקשים בעתירה הינם כי נורה למשיבים 1 – 3 לפעול למניעת הפרתם של דיני רישוי עסקים וחוקי העזר של עיריית תל אביב באזור נווה צדק בהתייחס לפעילותן של המשיבות 4 – 10, וכי נורה להם להפעיל אמצעי פיקוח ואכיפה מוגברים. כן מתבקשים המשיבים 1 – 3 לעשות שימוש בסמכותם להוציא צווי הפסקה מנהליים נגד אותם בתי עסק הפתוחים לאחר השעה 24:00 ומוכרים אלכוהול לאחר שעה זו ולאכוף צווי סגירה חלוטים שניתנו. מדובר איפוא בסעדים הנוגעים בעיקרם לפעילות הרשות המקומית בראשה עומד המשיב 1, ולשיקול הדעת שהיא מפעילה בעיקר בנושא אכיפתם של דיני רישוי עסקים. כידוע, סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים אינה מוגבלת אך לתקיפת החלטות שהתקבלו על ידי הרשות המקומית אלא היא חלה גם על עתירות שעניינן הימנעותה של הרשות המקומית לקבל החלטות או מחדלים שחדלה (בג"צ 8071/01 יעקובוביץ' נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נז (1) 121 (2002) ;

בג"צ 9207/05 מלון נפטון בע"מ נ' עירית אילת , תק-על 2005 (4) 716). משכך נראה כי הגם שלבית משפט זה נתונה סמכות לדון בעתירה, קיים לעותרים סעד חלופי על דרך של פניה אל בית המשפט לעניינים מנהליים, וזאת בין אם מכוח סעיף 7 לתוספת, בין אם מכוח סעיף 8 לתוספת.

העתירה נדחית.

אין צו להוצאות.