בג"ץ 3095/07 פאטמה מוחמד אבו עסבה נ. עיריית בקה אלגרבייה-ג'ת

השופטת א' חיות:

1.

העותרת היא אזרחית ישראל תושבת היישוב ג'ת שבבאקה-אלגרבייה (להלן: היישוב ). בעתירה שבפנינו מלינה העותרת על כך שהמשיבים נמנעו מלהכין ולקדם תוכנית מתאר לצורך שינוי סיווג של קרקעות המצויות ביישוב, ובכללן חלקה שבבעלותה המסווגת כיום כקרקע חקלאית, כך שיתאפשר לבנות עליהן דירות מגורים. לטענת העותרת תוכנית המתאר המקומית המסדירה את הבניה ביישוב אושרה בשנת 1986 ולא עודכנה מאז אף שמספר התושבים הוכפל ולפיכך אין בה כדי לתת מענה לצרכיהם הנוכחיים. העותרת מוסיפה וטוענת כי המשיבים ערים לצורך בתכנון עדכני של היישוב ואף נעשו פעולות מסויימות בעניין זה אך בשל מחדליהם המתמשכים טרם הושלמו הליכי התכנון כנדרש. עוד טוענת העותרת כי במצב הדברים שנוצר נאלצים תושבי היישוב לבנות בניה בלתי חוקית ונחשפים בשל כך לפעולות אכיפה מצד המשיבים אשר מצידם לא מספקים פתרונות תכנוניים ראויים למצוקת הדיור ביישוב. העותרת טוענת כי התנהגות זו של המשיבים היא התנהגות בלתי הוגנת, בלתי סבירה ובלתי מידתית ויש בה כדי לרמוס את כבודם של תושבי היישוב. היא עותרת על כן כי נורה למשיבים לקדם את תכנון הקרקע ביישוב, לפעול לאישור תוכנית מתאר אשר תסדיר את הבניה בו ותסווג גם את החלקה שבבעלותה כקרקע לבניה.

2.

בהחלטה מיום 5.4.2007 התבקשו המשיבים להגיש תגובה מקדמית בשאלת "קיומו של סעד חלופי וזאת נוכח פרט 10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000". המשיב 3 טוען בתגובה מטעמו כי אכן עומד לעותרת סעד חלופי של הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים משום שעניינה של העתירה הוא בקידומה של תוכנית מתאר מקומית. עוד טוען המשיב 3 כי העובדה לבדה שהעותרת צירפה אותו כמשיב לעתירה אין בה כדי להוביל למסקנה שונה שכן האחריות העיקרית לקידום תוכניות המתאר בתחומי היישוב מסורה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה ולרשות המקומית, ולפיכך יש לראות את המשיבות 1-2 כמשיבות הדומיננטיות בעתירה. המשיב 3 מוסיף וטוען עם זאת כי לעת הזו אין מקום שהעותרת תפנה לבית המשפט לעניינים מנהליים שכן פתוחה בפניה הדרך להגיש ביוזמתה תוכנית לועדה המקומית לתכנון ולבניה מכוח סעיף 61א(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. סעיף זה מאפשר לבעל קרקע או למי שיש לו עניין בקרקע, דוגמת העותרת, להכין תוכנית מתאר מקומית או תוכנית מפורטת ולהגישה לועדה המקומית. עוד טוען המשיב 3 כי יש לדחות את העתירה נגדו על הסף בשל אי מיצוי הליכים שכן העותרת לא פנתה אליו קודם שהגישה את העתירה שבכאן נגדו. כמו כן טוען המשיב 3 כי יש לדחות את העתירה מחמת העדר עילה נגדו והוא שב ומדגיש בהקשר זה כי הגורמים העוסקים בייזום ובקידום תוכניות מתאר מקומיות הן הרשויות המקומיות והוועדות המקומיות לתכנון ולבניה ולא השלטון המרכזי. המשיב 3 מוסיף וטוען כי הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה טיפלה כראוי בתוכניות שהוגשו לאישורה וכי אין יסוד לטענה שהעלתה העותרת כאילו התרשלה ועדה זו במילוי תפקידה. לבסוף טוען המשיב 3 כי המדינה פועלת מזה שנים לקידום "תוכנית אב" ליישובי וואדי עארה ובכללם היישוב, וכי עיכוב מסויים בעניין זה נגרם בעקבות איחוד המועצה המקומית ג'ת עם המועצה המקומית באקה-אלגרבייה לעיריה אחת בסוף שנת 2003, ופיזורה ביוני 2006. לטענת המשיב 3 בסוף שנת 2007 צפוי להסתיים גיבוש "תוכנית אב" לבאקה-אלגרבייה-ג'ת אשר בהתבסס עליה תוכן תוכנית מתאר ליישוב.

המשיבה 1, עיריית באקה-אלגרבייה-ג'ת, הודיעה כי היא מצטרפת לטענות המשיב 3 בכל הנוגע לקיומו של סעד חלופי.

3.

העותרת, שביקשה להגיב לטענות המשיב 3, טוענת כי אין מקום לסלק את העתירה על הסף וכי מדובר בעתירה עקרונית הנוגעת ליישובים רבים במגזר הערבי ולתפקודן של הרשויות המקומיות ושל הוועדות המקומיות לתכנון ולבניה ושר הפנים בכל הנוגע לקידומם של הליכי התכנון ביישובים אלה. מכאן חשיבותה הציבורית המצדיקה דיון בבית משפט זה. כן טוענת העותרת כי דווקא המשיב 3, כמי שלו הוקנתה הסמכות הגבוהה ביותר בהליכי תכנון, הוא המשיב הדומיננטי בעתירה ויש לדחות את הטענות הנוגדות שהעלה בהקשר זה. עוד טוענת העותרת כי יש לדחות את טענת אי מיצוי ההליכים שהעלה המשיב 3 שכן גוף שלטוני חייב למלא את תפקידו לפי דין והדבר אינו מותנה בפניה מצד הגורמים שלטובתם עליו לפעול. לבסוף טוענת העותרת כי יש לדחות את נסיונו של המשיב 3 להתחמק מהפעלת הסמכויות שהוקנו לו בחוק ולהטיל עליה את החובה להגיש תכנית מתאר ביוזמתה.

דיון

4.

סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק ) קובע כי בית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בעתירה מנהלית "נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה", למעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו התקנת תקנות או ביטול תקנות. סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים בכל הנוגע להליכי תכנון ובניה מוסדרת בפרט 10 לתוספת הראשונה לחוק, המייחד לו בס"ק (א):

עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, למעט פרק י': עבירות ועונשין, ולמעט החלטות שעניינן תכנית מתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים.

בענייננו מופנית העתירה בעיקרה נגד מחדליהם הנטענים של המשיבים בקידום תוכנית מתאר מקומית ליישוב וסוגיה זו מסורה לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים על פי פרט 10 הנ"ל לתוספת הראשונה של החוק. העובדה שהעותרת צירפה את המשיב 3 לעתירה אין בה כדי לשנות ממסקנה זו וצדק המשיב 3 בציינו כי הגופים האמונים על הליכי התכנון ברמה המקומית הם הרשות המקומית והוועדה המקומית לתכנון ולבניה. לפיכך "העילה הדומיננטית" בעתירה מופנית כלפי גופים אלו ולא כלפיו (ראו והשוו: בג"ץ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נז(1) 121, 134 (2002); בג"צ 131/04 עמותת פסטיבל ישראל ירושלים נ' ראש עירית ירושלים , פסקה 6 (לא פורסם, 14.1.2004); בג"צ 3174/06 גולן נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו , פסקה 2 (לא פורסם, 11.7.2006)). לעותרת עומד, אפוא, סעד חלופי על דרך של פניה אל בית המשפט לעניינים מנהליים והעתירה שבפנינו דינה להידחות על הסף ולו מטעם זה בלבד.

כמו כן יש טעם בטענת המשיב 3 כי מכל מקום וככל שיש בפי העותרת טרוניה כנגד התנהלותו בעניינים המועלים בעתירה, היה עליה לפנות אליו טרם שהגישה את העתירה שבכאן נגדו ומשלא עשתה כן לוקה העתירה באי מיצוי הליכים וטעם זה מצדיק אף הוא את דחיית העתירה על הסף.

העתירה נדחית, אפוא, בלא צו להוצאות.