בג"ץ 3179/02 פלוני נ. פלוני

ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז (כב' השופטת ט' סיון) מיום 19.3.02, שלא לפסול עצמו מלדון בתמ"ש 47442/98.

1.בין המערערת ובין המשיב מתנהלים החל משנת 1994 הליכים משפטיים שעניינם, בין היתר, בשאלת המשמורת על שני ילדיהם הקטינים של בני הזוג. בשנת 1998 הגיש המשיב תובענה לקביעת משמורתם של הקטינים אצלו. בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת ט' סיון), בפסק דינו מיום 23.7.00, קיבל את התובענה והורה על העברת משמורתם של הקטינים לידי המשיב, אביהם. בית המשפט סמך מסקנתו על תסקירים שהוזמנו משירותי הרווחה ודו"ח מיחידת הסיוע בבית המשפט לענייני משפחה, מהם עלה כי המערערת סובלת מסכיזופרניה, משוללת תובנה למחלתה ומסרבת לקבל טיפול פסיכיאטרי. נקבע כי נוכח העובדה כי המערערת מסרבת להיעזר בטיפול רפואי על מנת לאזן את מצבה הנפשי, אין מנוס אלא לקבוע כי המשמורת של הקטינים תהיה אצל המשיב.

2.על פסק דין זה הגישה המערערת ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי המליץ בפני הצדדים כי יזקקו לבדיקת מסוגלות הורית. משההליך לא הסתייע, המליץ בית המשפט המחוזי למערערת למשוך את הערעור ולשקול הגשת תביעה חדשה לבחינת נושא המשמורת של הקטינים לבית המשפט לענייני משפחה. המערערת פעלה על-פי המלצתו של בית המשפט המחוזי, וביום 13.8.01 הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לקבלת המשמורת על שני ילדיה הקטינים בשל שינוי בנסיבות.

3.משהתברר למערערת כי התובענה החדשה שהגישה תידון בפני כב' השופטת סיוון, הגישה המערערת ביום 7.11.01 בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתובענה. בבקשתה טענה המערערת, כי תביעתה החדשה להעברת הקטינים למשמורתה לא יכולה להתברר בפני אותו הרכב אשר פסק קודם לכן כי משמורת הקטינים תהא אצל אביהם. המערערת טענה כי בפסק דינה בעניין המשמורת קבעה השופטת קביעות נחרצות בדבר כשרותה ומצבה של המערערת אשר שללו ממנה את יכולתה לשמש לקטינים כאם משמורנית. לפיכך, טענה המערערת כי קיים חשש ממשי למשוא פנים מצד השופטת, אשר לא תוכל לשנות את דעתה ולפסוק אחרת בהליך זה, ואף מראית פני הצדק מחייבת כי תביעתה תתברר בפני שופט אחר. כן העלתה המערערת בבקשתה טענות כנגד קביעותיו של בית המשפט בפסק הדין וכנגד אופן ניהול ההליך על ידו. כך, טענה המערערת, כי היותה בלתי מיוצגת בשלבים שונים של ההליך הביא למתן פסק דין המבוסס על עובדות בלתי נכונות בדבר החמרת מצבה ופגיעה בילדים. עוד טענה המערערת, כי על בית המשפט לפסול עצמו מלדון בתביעה החדשה הואיל ולא נעתר לבקשת המערערת למתן פסק דין בהעדר הגנה, וזאת למרות שהמשיב לא הגיש כתב הגנה במועד. המערערת הוסיפה וטענה כי קביעת קדם משפט כארבעה חודשים לאחר הגשת התביעה מצביעה אף היא על דעה קדומה שהתגבשה אצל בית המשפט. המשיב התנגד לבקשת הפסילה וטען כי קביעותיו של בית המשפט בפסק דינו מיום 23.7.00 אינן קביעות נחרצות המלמדות כי דעתו של בית המשפט "נעולה" ואינה פתוחה לשינוי, וכי פסק הדין התבסס ברובו על חוות דעת מקצועיות של אנשי טיפול.

4.בית המשפט, בהחלטתו מיום 19.3.01, דחה את בקשת הפסילה, בקובעו כי למערערת לא קמה עילת פסילה המוכרת בדין וכי באמצעות בקשת הפסילה מנסה המערערת להשפיע על תוצאות ההליך בטרם נדון. בית המשפט קבע כי פסיקתו בהליך קודם על בסיס תשתית עובדתית ובעיקר חוות דעת של שירותי הרווחה, אינה פוסלת אותו מלדון מחדש ולפסוק על בסיס תשתית שהונחה בשינוי נסיבות לגרסתה של המערערת. בית המשפט קבע כי קביעת האב כמשמורן היתה מבוססת על חוות דעת מקצועיות וטובתם של הקטינים, אשר הצריכה בעת ההיא כי המשמורת בהם תקבע אצל אביהם. כיום יתכן והשתנו הנסיבות וזאת יהא על המבקשת להוכיח. בית המשפט ציין כי מספר רב של הליכים בבית המשפט לענייני משפחה חוזרים ונידונים בפני אותו הרכב, כגון: הגדלת מזונות, שינוי סדרי ראיה ועוד, וכי תהא זו פגיעה בעיקרון "שופט אחד למשפחה אחת" אם בכל פעם שתוגש תביעה חדשה בעניינם של הצדדים יוחלף ההרכב אשר ישב בדין. באשר לטענת המערערת בעניין קביעת מועד רחוק לקדם משפט, קבע בית המשפט, כי זו אינה עילת פסלות וכי ניתן לתקוף את ההחלטה בדרך של ערעור.

5.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערת חוזרת על טענותיה בבקשת הפסילה ומדגישה כי בית המשפט לענייני משפחה קבע בפסק דינו קביעות נחרצות בדבר מצבה של המערערת וכשירותה להיות אם, למרות שהעובדות שביסודן לא הוכחו כדבעי ולמערערת לא ניתנה הזדמנות להתגונן מאחר שלא נכחה בדיונים ולא היתה מיוצגת כל תקופת אשפוזה. לטענת המערערת, מקביעות אלה נשקפת דעה קדומה בכל הנוגע לזכותה של המערערת להיות המשמורנית על ילדיה, ובית המשפט לא יוכל להשתחרר מקביעותיו הנחרצות בפסק הדין. כן טוענת המערערת, כי השופטת הדגישה לאורך כל פסק דינה את אי כושרה של המערערת להיות אם, למרות שמעולם לא נערכה לצדדים בדיקת מסוגלות הורית.

6.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. הכלל הוא כי עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם, אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים. כך, בהליכי ביניים ובבקשות לסעדים זמניים (ראו: ע"א 6447/96 אחים שרבט נ' משרד הבינוי והשיכון (טרם פורסם)). כך, גם מקום בו נדונה שאלה משפטית דומה (ראו: ע"ב 1/88 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית , פ"ד מב(4) 177, 182). כך גם, מקום בו מוחזר תיק לדיון בפני שופט, לאחר התערבותה של ערכאת הערעור (ראו: ע"פ 75/98 עציון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). השאלה שיש לשאול היא, על כן, אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (ראו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה , פ"ד מח(3) 573, 605). הדגש הינו, על כן, לא רק בהליך הדיוני, במסגרתו נתגבשה דעה כזו או אחרת (אם בבקשה לסעד זמני; בערעור; בהליך קודם באותו עניין וכיוצא בזה). אלא בשאלה המהותית, והיא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים לגוף העניין. במובן זה יכולה להיות, בין היתר, חשיבות לשאלה אם נשמעו ראיות אם לאו (ראו: ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב (טרם פורסם); ואם נשמעו טיעונים אם לאו. אין לקבוע רשימה סגורה של מקרים ועילות בעניין זה. כל מקרה לגופו. כל אירוע ונסיבותיו (ראו: ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)). עיון בפסק דינו של בית המשפט שניתן בתביעת המשמורת הראשונה מעלה, כי פסק הדין מבוסס ברובו על חוות דעת מקצועיות מטעם שירותי הרווחה אשר הונחו בפני בית המשפט. גורמים מקצועיים אלה המליצו על העברת המשמורת בקטינים לידי אביהם נוכח מצבה הנפשי של האם באותה עת וסירובה לקבל טיפול מתאים. אין באמור בפסק הדין כדי להצביע על גיבושה של דעה קדומה, בלתי ניתנת לשינוי, שגיבש בית המשפט בשאלת כשירותה של המערערת לקבלת המשמורת בקטינים, באופן שימנע ממנו מלדון ב"לב פתוח" בתובענה החדשה שהגישה המערערת להעברת המשמורת בקטינים לידיה - תובענה המבוססת על טענה של שינוי בנסיבות. לא מצאתי בפסק הדין ביטוי לכך כי אם יסתבר כי אכן חל שינוי בנסיבות, לא יוכל בית המשפט ליתן החלטה אובייקטיבית בהתאם לתשתית העובדתית שתונח בפניו. במצב דברים זה, יש יסוד לקביעתה של השופטת בהחלטתה כי דעתה לא ננעלה וכי לבה פתוח לשמיעת טענות המערערת בדבר השינוי שחל בנסיבות.

7.אשר להחלטת בית המשפט שלא להיענות לבקשת המערערת ליתן פסק דין בהעדר הגנה, ואשר למועד אשר נקבע לישיבת קדם המשפט הראשונה, הרי שמדובר בהחלטות דיוניות שהדרך לתקיפתן היא באמצעות הליך הערעור ולא באמצעות בקשת פסלות (ראו למשל: ע"א 7724/96 טודרוס נ' טודרוס (לא פורסם); ע"א 7186/98 שלמה מלול נ' אלברט ג'אן (לא פורסם)).

מטעמים אלה, הערעור נדחה. ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשת המשיב להארכת מועד להגשת תגובתו לערעור.