בג"ץ 3284/13 שרה יהלומה שיראל נ. המוסד לביטוח לאומי

השופט א' שהם:

1.

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי שיורה למשיבים " לנקוט במדיניות פרשנית חוקתית מידתית וראויה בפירוש סעיף 2(א)(1) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א – 1980 [להלן: חוק הבטחת הכנסה] ובתקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע), התשמ"ב – 1982 [להלן: התקנות], היינו שגם אם הזכאי לגמלת הבטחת הכנסה אינו בגדר 'נכה' או 'חולה' כמשמעותם בחוק הבטחת הכנסה, הרי לאור העובדה שהתייצב במשך למעלה מ-4 שנים תמימות בלשכת התעסוקה, במהלכן לא נמצאה לו עבודה, יש לקבוע שאינו ניתן להשמה בעבודה ולפטור אותו מהתייצבות כתנאי לקבלת הגמלה ". עוד ביקשה העותרת, כי בית משפט זה יורה למשיב 3 לשוב ולבחון את עניינה " במדיניות פרשנית שונה ".

העתירה והתגובה לה

2.

במסגרת העתירה משיגה העותרת על החלטת המשיב 1 לשלול ממנה את גמלת הבטחת ההכנסה, במהלך מספר חודשים בין השנים 2011-2009, מפאת אי התייצבותה בלשכת התעסוקה בחודשים אלו, וזאת על אף שהעותרת מקבלת את הגמלה החל מחודש יולי 2005. לשיטתה של העותרת, יש לקבוע, במסגרת הדיון בעתירה זו, כי אדם שהתייצב ברציפות, במשך למעלה מארבע שנים, בלשכת התעסוקה, זכאי לקבל את גמלת הבטחת ההכנסה, אף אם אינו ממשיך לפקוד את הלשכה, משום שהוא נמנה על מי " שאינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי ", מכוח סעיף 2(א)(1) לחוק הבטחת הכנסה.

יצויין, כי קודם להגשת העתירה פנתה העותרת בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה ובמסגרתה היא הלינה על שלילת גמלת ההכנסה באותם חודשים, כאשר מטענותיה שם נפקד חודש ספטמבר 2011, הכלול בתקופה המפורטת בעתירה דנן. בית הדין בחן את הוראות החוק להבטחת הכנסה ואת התקנות שהותקנו מכוחו וקבע כי משהעותרת לא התייצבה בלשכת התעסוקה, בתקופה הרלוונטית, היא איננה זכאית לקבל גמלת הבטחת הכנסה. עוד נקבע, כי טענת העותרת, לפיה ניתן להסתפק בעובדה שלא אותרה עבורה עבודה, במהלך התקופה הארוכה בה התייצבה בלשכת התעסוקה, על מנת להגדירה כנעדרת כושר לעבוד על פי הדין, הינה חסרת " יסוד ובסיס " (ב"ל (אזורי ת"א) 25259-07-11 שיראל נ' המוסד לביטוח לאומי (18.3.2013)).

3.

לטענת המשיבים, יש לדחות את העתירה על הסף מחמת אי מיצוי הליכים; קיומו של סעד חלופי; והעדר עילה לקבלתה.

דיון והכרעה

4.

לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבים, המסקנה המתבקשת היא כי דינה של העתירה להדחות על הסף.

ראשית דבר, לעותרת עומד סעד חלופי, בדמות הגשת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. הלכה היא כי בית משפט זה לא יזקק לעתירה, שעה שעניינה מסור לסמכותה של ערכאה שיפוטית אחרת ( בג"ץ 3580/13

דן כוכבי, בתפקידו כאפוטרופוס טבעי לילדיו נ' המוסד לביטוח לאומי (11.6.2013);

בג"ץ 3270/13

טואבה נ' המוסד לביטוח לאומי

(6.6.2013); בג"ץ 1048/13 אטיאס נ' ועדת הפנים כנסת ישראל (4.6.2013)). במקרה דנן, הגישה העותרת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה ובמסגרתה העלתה טענות דומות לאלו המפורטות בעתירה, ותביעתה נדחתה, תוך שניתנה לה הזכות לערער על פסק הדין, תוך 30 ימים. לפיכך, על העותרת להעלות את טענותיה, במסגרת ערעור שיוגש לערכאת הערעור המוסמכת, ולא בפני בית משפט זה, הגם שלטענת בא כוחה " אין נראה טעם לפנות להליך של ערעור בבית הדין הארצי לעבודה ". מאחר שהמועד להגשת הערעור חלף, העותרת רשאית לפנות בבקשה מתאימה להארכת המועד להגשת הערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

שנית, יש טעם בטענת המשיבים, כי העתירה אינה מגלה עילה לקבלתה. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נדמה כי העותרת מבקשת לקבוע נסיבות חדשות, שזכרן לא בא בסעיף 2(א)(1) לחוק, בגינן תוכר זכאותו של אדם לקבל גמלת הבטחת הכנסה. עמדתה של העותרת, לפיה התקופה הארוכה, במהלכה לא הצליחה לשכת התעסוקה לשבצה במקום עבודה, מקנה לה מעמד כמי ש" אינה ניתנת להשמה בעבודה ", אינה בגדר פרשנות סבירה של הסעיף הנזכר. ודוק: לשון הסעיף קובעת כי זכאי לגמלה הוא מי :

"ש אין לו הכושר לעבוד ולהתפרנס כדי מחייתו, או שאינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי, הכל לפי כללים, תנאים ומבחנים שנקבעו בתקנות ובלבד שהקביעה כי הוא אינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי תיעשה בידי אחד מהמפורטים בפסקאות משנה (א) עד (ג) כמפורט בהן , ותהיה לתקופה שלא תעלה על התקופה שקבע השר לענין זה:

( א)

לגבי מי שמטופל במוסד או נמצא בתהליך גמילה מסם לפי צו מבחן של בית המשפט – מרכז לאבחון מתמכרים לסמים שאישר השר או המוסד האמור; לענין זה –

'מוסד', 'סם' – כהגדרתם בסעיף 1 בחוק הפיקוח;

'צו מבחן' – כמשמעותו בסימן ז' של פרק ו' בחוק העונשין;

(ב)

לגבי מי שמצוי בפיקוחו של קצין מבחן לפי חוק המעצרים – קצין מבחן כאמור;

(ג)

לגבי מי ששוהה במרכז לטיפול באלכוהוליסטים המצוי בפיקוח משרד העבודה והרווחה – המרכז האמור;" [ההדגשות שלי- א.ש.].

אין מחלוקת, כי העותרת אינה נמנית על סוגי קבוצות המבוטחים המפורטים בפסקאות המשנה הנ"ל, ועל כן, הלכה למעשה, מבקשת העותרת לתקן את לשון הסעיף ולהכניס בו מרכיבים שלא נכללו בו. אין זו מלאכתה של הרשות השופטת.

עוד יש להבהיר, כי לטענת המשיבים, ובהתאם לרישומי המשיב 1, העותרת עבדה בין התאריכים 1.6.2011 – 30.9.2011, שעה שהיא מתייחסת בעתירתה גם לשלילת גמלת ההכנסה בגין חודש ספטמבר 2011. עובדה זו עשויה להעלות טענה בדבר חוסר נקיון כפיה של העותרת, דבר שיש בו די כדי לדחות את עתירתה על הסף. זאת ועוד, עבודתה של העותרת בחודשים האמורים מכרסמת בעמדתה העקרונית, לפיה היא אינה ניתנת " להשמה בעבודה כלשהי ".

5.

סיכומם של דברים, העתירה נדחית על הסף.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.