בג"ץ 3580/13 דן כוכבי ,בתפקידו כאפוטרופוס טבעי לילדיו נ. המוסד לביטוח לא

השופט א' רובינשטיין:

א.

העותר מבקש צו המורה למשיב, המוסד לביטוח לאומי, לבוא וליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטתו לקזז מקצבת ילדיו את חובו למשיב. כן ביקש העותר צו ביניים, לפיו עד להכרעה בעתירה ימנע המשיב מקיזוז עתידי וכן ישיב לעותר את הכספים שקיזז עד כה.

רקע

ב.

בעתירתו טוען העותר (סעיף 4), כי לפני מספר ימים נודע לו שהמשיב קיזז את קצבת ילדיו לפרעון חובו. בעתירה נטען, כי קצבת הילדים שייכת לילדים, ועל כן אין ניתן לקזזה מול חוב שצברו הוריהם; כי בעבר (בגדר בג"צ 761/96) התחייב המשיב שלא לקזז את קצבת הילדים; וכי סעיף 312 לחוק הביטוח הלאומי, (נוסח משולב), תשנ"ה-1995 – עליו לפי הטענה נסמך המשיב – אינו מקיים אחר תנאיה של פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד האדם וחירותו, ולפיכך יש להכריז על אי חוקתיותו.

ג.

בתגובת המשיב מיום 5.6.13 (לפי החלטה מיום 20.5.13) נאמר, כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי – פניה לבית הדין לעבודה. עוד נטען, כי יש לדחות את העתירה על הסף גם מחמת השיהוי שדבק בה – נאמר, כי קצבת הילדים של העותר מקוזזת על חשבון חובו בדמי ביטוח החל מיום 20.6.10, קרי, מזה כשלוש שנים. לגוף הדברים נטען, כי קצבת הילדים היא של ההורה המבוטח ולא של הילד, וכי בהתאם לסעיף 312 לחוק הביטוח הלאומי רשאי המשיב לקזז ממנה חוב דמי ביטוח. נאמר, כי זה מכבר בוטלה הוראת חוק (סעיף 312(ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי) שאפשרה קיזוז חוב במס הכנסה מקצבת הילדים, ללמדך "כי מקום שהמחוקק ראה לנכון למנוע את קיזוז קצבת הילדים בגין חוב, הוא עשה כן מפורשות". בהקשר זה צוין, כי הצעות חוק בעניין ביטול קיזוז חובות דמי ביטוח מקצבת הילדים – לא הבשילו כדי תיקון החוק. עוד נאמר בתגובה, כי העותר לא הראה שנפגעה זכותו לכבוד, כי סעיף 312 חוסה תחת פסקת שמירת הדינים שבחוק היסוד, וכי ממילא הוא עומד בתנאי פסקת ההגבלה. באשר להבטחה הנטענת נאמר, כי משעה שאשת העותר אינה עונה על הגדרת מבוטחת (מני שנת 2008), רשאי המשיב לקזז מקצבת הילדים את חובו של העותר.

ד.

בתשובת העותר לתגובת המשיב (ללא נטילת רשות) נאמר, בהתייחס לטענת השיהוי, כי המשיב הקשה עליו לקבל את פירוט הפעולות שביצע בקשר לקיזוז. נאמר, כי המשיב עתיד להפסיק את תשלום הקצבה בחודש יולי שנה זו, וכי מדובר בעתירה בעלת חשיבות ציבורית והשלכה על כלל הילדים.

הכרעה

ה.

לאחר עיון בעתירה, חוששנו כי לא נוכל להיעתר לה. כידוע, בית משפט זה אינו דן בעניינו של עותר, שבידו האפשרות לקבל סעד חלופי. אין חולק, כי לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בעניינו של הטוען כי קופחה זכותו לקצבת ילדים (ראו סעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי). משעה שהעותר לא מיצה את זכותו לשטוח את טענותיו בפני בית הדין לעבודה, אין מקום לאפשר לו לעשות כן לראשונה בפני בית משפט זה (השוו בג"צ 3448/12 רון-סמי עטר נ' המוסד לביטוח לאומי (2012)). נוסיף, כי – בניגוד לנטען בעתירה – ספק אם שייכת קצבת הילדים במובן המשפטי לילדים (ראו לאחרונה בג"צ 7245/10 עדאלה נ' המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' משרד הרווחה (4.6.13), בפסקה 2 לפסק דינה של השופטת חיות, אך השוו לפסקה 25 לפסק דינה של השופטת ארבל; ראו גם עב"ל 1117/04 אזולאי נ' המוסד לביטוח לאומי (2.11.06), בדעת הרוב של השופטת וירט-ליבנה מול דעת המיעוט של סגנית הנשיא ברק-אוסוסקין), וכי "ההפחתה בקצבת הילדים כשלעצמה אינה יכולה לבסס תשתית להוכחת הפגיעה [בזכות לחיים בכבוד – א"ר]" (ענין עדאלה , בפסקה 42 לפסק דינה של השופטת ארבל), ומכל מקום ראוי שעניינו הקונקרטי של העותר יתברר בבית הדין לעבודה, כמצוות המחוקק.

בזיקה לטענותיו של העותר, כי המשיב חזר בו מכוונת הקיזוז בעניין אזולאי הנזכר ובכך מנע דיון בפסק הדין (בגדרי בג"צ 967/07), וכי הוא "עושה את נימוקי עתירה זו [בג"צ 967/07 – א"ר] כחלק בלתי נפרד מעתירתו", הנה גם שם דרך המלך לליבון הסוגיה היתה בבתי הדין לעבודה, ורק משנפרשה תשתית עובדתית ומשפטית הולמת, ניתן היה לשקול את הבאת הענין לפתחו של בית משפט זה (בכפוף לסייגי ההתערבות המוכרים בפסקי דינם של בתי הדין לעבודה), ובודאי שאין ניתן מכל וכל לאפשר לעותר דכאן להתעבר על ריבה של העותרת בבג"צ 967/07.

ו.

כיון שבידי העותר אפשרות לסעד חלופי, לא נרבה דברים באשר לטענות לגופן, ונותיר אותן לבית הדין לעבודה – אם ייפתח בו הליך – בלא שנביע דעה לעת הזאת.

כללם של דברים

ז.

אין בידנו איפוא להיעתר לעתירה, וממילא מתייתרת הבקשה לצו ביניים.