בג"ץ 1048/13 שמעון אטיאס נ. וועדת הפנים כנסת ישראל

השופט נ' הנדל:

1.

מונחת לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, בגדרה משיג העותר נגד הוראות סעיף 68א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971, כפי שתוקן במסגרת החוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 41), התשס"ב-2012. על פי התיקון האמור, נקבעו כללים חדשים הנוגעים לשחרור מינהלי של אסירים.

2.

העותר מרצה עונש מאסר בן שמונה שנים, ואמור להשתחרר ממאסרו ביום 16.10.2013. בעתירה, מלין העותר נגד תיקון פקודת בתי הסוהר, באופן שקובע כי שחרור מינהלי מריצוי מאסר יתקיים רק בעניינם של אסירים שעונשם נגזר לפחות מ-4 שנות מאסר בפועל, או אסירים שהושת עליהם עונש מאסר ארוך יותר, אך זכו לקיצור יתרת תקופת מאסרם – שחרור על תנאי. לטענתו, אין מקום להבחין בין קיומו של שחרור מוקדם או לא, על ציר זמן משך המאסר. העותר אינו טוען כי הוא זכאי לשחרור על תנאי, ואף נמנע מלפעול במסלול זה. גישתו היא כי כפי שמנכים תקופה מינהלית מעונש מאסר של עד ארבע שנים, כך יש לעשות גם במאסר מעל לתקופה זו. עוד נטען כי התיקון לפקודה מחיל עצמו באופן רטרואקטיבי, ובכך פוגע בהסתמכותם של הצדדים להליך הפלילי. נטען למשל, כי נאשם המעוניין להסכים לעסקת טיעון המוצעת על ידי המאשימה, מחשב במסגרת העונש אף את תקופת השחרור המינהלי האמורה להינתן לו, ובעצם החלת התיקון רטרואקטיבית, נפגעה זכותו כאסיר לשחרור מוקדם. עוד הודגש כי בדיוני ועדת הכנסת שדנה בתיקון הפקודה, נשקלו שיקולים בלתי רלוונטיים, ואינטרס האסירים הכלואים בבתי הסוהר לא יוצג בדיוני הוועדה כהלכה.

3.

מבלי להידרש לטענות העותר גופן, אשר ייתכן ויש בהן כדי לגלות סוגיה משפטית, מבלי להביע עמדה לגביה, נדמה כי דין העתירה להידחות על הסף באשר בית משפט זה בשבתו כבג"ץ אינו האכסניה המתאימה לשמיעת הטענות.

ככל שמהות הטענה עניינה בשאלת היחס השונה בסוגיית השחרור המינהלי נוכח אורך מאסרו של העותר, אזי קיים לו סעד חלופי. כידוע, סעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר מורה כי "בכל ענין הנוגע למאסרו או מעצרו" של אסיר, רשאי הוא להגיש עתירה נגד רשויות המדינה בבית המשפט המחוזי. כפי שהפנה משיב 2 בתגובתו, כבר נקבע בפסיקת בית משפט זה כי עתירות שעניינן שחרור מוקדם ממאסר מוצאות מקומן בגדרה של התיבה "ענין הנוגע למאסרו או מעצרו" של אסיר (וראו בג"ץ 6932/06 שיוביץ נ' מדינת ישראל (29.8.2006)). כאמור, ייתכן וניתן לומר שהעניין שמעלה העותר ראוי לדיון, ברם על פני הדברים אין כל מניעה שהעניין ידון במסלול העתירה המינהלית, במסגרת תקיפה עקיפה. כפי שציינה הנשיאה ד' ביניש בבג"ץ 4531/09 ברגותי נ' שירות בתי הסוהר (16.6.2010):

"באי-כוח העותרים לפנינו ביקשו מאיתנו שלא לדון על פי הכלל הרחב לפיו בהתקיים "סעד חלופי" נמנע בית משפט זה מלדון בעתירה, וטעמם לכך הוא שעתירתם מעלה טענה כללית, בעלת אופי חוקתי ולפיה האיסור הגורף החל על כל אוכלוסיית האסירים הביטחוניים ללא הבחנה, אינו חוקתי.

איננו רואים מניעה לכך שכאשר תובא עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי ותועלה בפניו טענה הנוגעת לזכויות החוקתיות של האסיר, בית המשפט המוסמך יכריע גם בטענה זו. העובדה שהטענה נושאת גם אופי כללי ועקרוני אינה מהווה מחסום לדיון בה בכל ערכאה מוסמכת. לפיכך, טענות העותרים שמורות להם והן יועלו, אם יבקשו לעשות כן, בערכאה המוסמכת.

ודוק, ככל שמהות טענת העותר הינה: "מדוע אין זכאי אני לשחרור על תנאי?", הרי שכעולה מתגובת המדינה, פנייתו האחרונה של העותר לוועדת השחרורים נעשתה בשלהי שנת 2010. במצב זה, עליו ראשית למצות את ההליכים הקבועים בחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001. אלא, נדמה כי העותר אינו מעוניין בבדיקה פרטנית כזו, ושם את השאלה העקרונית – השוני בין מאסר עד ארבע שנים לבין מאסר ארוך יותר – במוקד הדיון. אכן, על פי לשון התיקון, העותר בתור אסיר שנדון למאסר העולה על ארבע שנים רשאי לזכות בניכוי המינהלי אם ייזכה בשחרור על תנאי. אך לא זו טענתו, כי אם ברצונו לקבוע כי הדין החל לגבי אסיר שריצה עד ארבע שנות מאסר – ניכוי מינהלי ללא קשר לשאלת שחרור על תנאי – יחול גם עליו. אמנם זוהי שאלה משפטית כללית, אך סוגיה אחרת היא – מי מוסמך לדון בעניין. הואיל והוראות הדין מסמיכות את בית המשפט המחוזי לדון בעניין – עסקינן בקיומו של סעד חלופי.

ונבהיר, ובמיוחד הואיל והעותר אינו מיוצג. רשאי הוא לפנות לוועדת השחרורים אם מעוניין הוא בכך – ככל אסיר אחר – על מנת שיוענק לו שחרור על תנאי. ברם, היה ומוותר הוא על מסלול זה, כי אז יהיה רשאי לפנות לבית המשפט המחוזי בעתירת אסיר באשר לטענות שצוינו בעתירה זו. אין בכך הבעת עמדה לגופו של עניין היה ויפנה לבית המשפט המחוזי, אלא התייחסות למותב אשר אמור לדון בעניין. נוסיף כי היה והעותר יפנה בהקדם לבית המשפט המחוזי, יזכה העניין למתן עדיפות מסויימת, על פי שיקול דעתו של בית המשפט, לנוכח מועד שחרורו המלא של העותר.

4.

נוכח האמור – העתירה נדחית על הסף.