בג"ץ 338/06 אלי עמר נ. בית הדין למשמעת של עובדי המדינה

השופטת א' פרוקצ'יה

1.עניינה של עתירה זו בבקשה כי יבוטל ההליך בעניינו של העותר במסגרת בית הדין המשמעתי של עובדי המדינה (בד"מ 47/04), אם בדרך ביטול התובענה, אם בדרך הימנעותו של המשיב 1 מלדון בתובענה ואם בדרך של חזרת המדינה מהגשת התובענה.

2.העותר, יליד 1941, מועסק כעובד בכיר במינהל מקרקעי ישראל בתפקיד ממונה ארצי (תיאום חברות) לפי דרגה 41+ לדירוג המח"ר. בתאריך 30.3.2004, הוגש כנגדו כתב תובענה במסגרת בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, וזאת על בסיס קובלנה של מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל מיום 28.11.2003. על פי עובדותיה של קובלנה זו, במהלך שנת 1987, השנה בה החל העותר לעבוד במינהל, חתם הוא על שאלון אישי, במסגרתו ציין כי הינו בעל תואר ראשון במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים וכן בעל תואר שני במינהל עסקים, שניהם מטעמה של האוניברסיטה העברית שבירושלים. בפועל, לא למד העותר במוסד זה, ולא היה זכאי לכל תואר או תעודה מטעמו. על הצהרה כוזבת זו חזר העותר בשנת 1994, עת התמודד על משרת הממונה מטעם המינהל לענייני כביש 6. יש לציין כי המשרות אותן מילא העותר במהלך שירותו הציבורי לא דרשו כתנאי קיומה של הכשרה אקדמית, אולם המשכורת לה זכה העותר בכל אותן שנים חושבה על בסיס רמת השכלתו ה"אקדמית".

עוד בטרם החל ההליך המשמעתי העיקרי מלפני המשיב העלה העותר שתי טענות מקדמיות: ראשית, טען, כי עבירות המשמעת שביצע התיישנו זה מכבר ושנית, אף אם אין מדובר בהתיישנות על פי תנאיו של ס' 64 לחוק שירות המדינה

(משמעת ) , תשכ"ג – 1963, (להלן – "חוק המשמעת") עדיין סר הטעם מקיומו של הליך העוסק בפרשייה שהתקיימה לפני שנים רבות. המשיב דחה את טענת ההתיישנות שהועלתה בפניו, ואולם קיבל את טענתו השניה של העותר, והורה על ביטול התובענה על כל אישומיה מחמת שיהוי שחל מאז ביצוען של העבירות המתוארות בה.

על קביעה זו הגישה המדינה ערעור בפני בית משפט זה (עש"מ 687/05, כב' השופטת בייניש), ערעור אשר התקבל לאחר דיון במעמד הצדדים. נקבע כי הלכה למעשה, בבטלו את התובענה, הפעיל המשיב את הדוקטרינה המכונה "הגנה מן הצדק", אף אם לא קבע כך מפורשות. דוקטרינה זו, המוכרת מן המשפט הפלילי, נותנת בידי בית המשפט את הסמכות להכריז על בטלותו של כתב אישום מקום שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. עניינו של העותר, כך נקבע, אינו מעלה את אותן נסיבות חריגות ויוצאות דופן המאפשרות את ביטולה של התובענה שהוגשה כנגדו מטעמים "שבצדק", ובשל כך יש להחזיר את התובענה על כנה ולדון בה, לגופה, בפני בית הדין למשמעת. עם חידושו של ההליך המשמעתי בפני בית הדין, העלה העותר את טענת ההתיישנות בשנית. אף הפעם נדחתה הטענה, שכן לגישתו של בית הדין, טענה זו נבחנה בעבר על ידו, וניתנה לגביה החלטה לגופה, עליה לא הגיש העותר ערעור. לפיכך, נוצר לענין זה מעשה בית דין, החוסם בפני העותר את האפשרות להידרש לה בשנית. אף לגופו של עניין קבע בית הדין כי עיון במסמכים אשר הוצגו לפניו אינו מגלה ידיעה עובדתית של הגורמים הנוגעים בדבר אודות הצהרותיו הכוזבות של העותר מזה שנתיים ויותר לפני הגשתה של התובענה. מכאן, שלא חלה התיישנות על התובענה בענייננו, כמשמעותה בסעיף 64 לחוק המשמעת.

על החלטה זו מוגשת העתירה הנדונה. בעתירתו, חוזר העותר על הטענה שהעלה בפני בית הדין בגלגוליה השונים של התובענה, ולפיה אין מקום לנהל את ההליך המשמעתי כנגדו, משהעבירות המיוחסות לו התיישנו זה מכבר.

3.דין העתירה להידחות. כלל הוא, כי בית משפט זה אינו נזקק לעתירות בהן עומד לעותר סעד חלופי בהליך אחר (ליישום ההלכה בהליכים משמעתיים ראו: בג"ץ 1891/04 אסדו נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה , תק-על 2004(2), 813; בג"ץ 83/02 עלי אסדי נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, תק-על 2002(1), 775; בג"ץ 413/04 רחמני משה נ' נציבות שירות המדינה - בית הדין המשמעתי של עובדי המדינה, תק-על 2004(1), 689; בג"ץ 10577/03 יפתח בן דוד נ' בית

הדין למשמעת של עובדי

המדינה, תק-על 2004(1), 360).

בענייננו, מתנהל הליך משמעתי בפני בית הדין למשמעת של עובדי המדינה במסגרת חוק המשמעת. בגדרו של הליך זה, ניתנת לעותר גם זכות ערעור על החלטת בית הדין בפני בית המשפט העליון במסגרת סעיף 43 לחוק המשמעת. לפיכך, יהא בידו, בבוא העת, להעמיד את החלטת בית הדין בעניינו, ובכלל זה בסוגיית ההתיישנות, למבחן ערעורי בבית משפט זה, אם ובמידה שיראה לראוי לעשות כן. בנסיבות אלה, אין מקום כי בית משפט זה יזקק לעתירה, ודינה להידחות על הסף.