בג"ץ 3473/00 ערן גלעד נ. שופט התעבורה יוסף ריבלין

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.העותר הגיש עתירה למתן צו על תנאי כנגד שופט בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט י. ריבלין) ומשטרת ישראל:

העותר הואשם בפני בית המשפט לתעבורה בעבירה על תקנה 49(ב) לתקנות התעבורה תשכ"א1961- ובכתב האישום נרשם כי העבירה שבדו"ח צולמה על ידי מצלמה אלקטרונית.

בדיון שהתקיים ביום 3.5.00, החליט בית המשפט לתעבורה בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב1982- להתלות את הליכי משפטו של העותר עד שתינתן הכרעה עקרונית במעמד דוחות המצלמה האלקטרונית על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב בהליך המתנהל לפניו, המעלה שאלה זו.

העותר טוען כנגד התליית ההליכים על ידי בית המשפט בנסיבות ענין זה מן הטעם כי היא אינה עולה בקנה אחד עם עילת הסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 94א הנזכר, משהסמכות האמורה מתייחסת למצב שבו לא ניתן להביא את הנאשם להמשך משפטו, ואין זה המקרה כאן. כן הוא טוען כי עצם התליית ההליכים פוגעת בזכויותיו כנאשם למשפט הוגן.

2.בתגובתה של המשיבה 2 הובררו העובדות הבאות:

(א) החלטת בית המשפט לתעבורה להתלות את ההליכים בעניינו של העותר באה בעקבות פסק דין של בית משפט השלום ברמלה מיום 1.9.99 (ת. 816137/94) אשר קבע כי מכשיר המצלמה האלקטרונית אינו אמין דיו. על פסק דין זה הגישה המדינה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב וטרם נפלה החלטה בערעור (ע"פ 71209/99).

(ב) בעקבות פסק הדין בבית המשפט ברמלה והערעור התלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי הינחתה פרקליטות המדינה את התובעים המשטרתיים המייצגים את המדינה במשפטי תעבורה לבקש דחיית דיונים בתיקים המתבססים על ממצאי המצלמות האלקטרוניות עד לאחר ההחלטה באותו ערעור, ואכן משפטים נדחו מטעם זה.

(ג) המשיבה 2 מסכימה עם העותר כי עילת ההתלייה של משפטו במקרה זה אינה מתאימה להפעלת סעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי ולכן בדעתה להשתמש בסמכות הנתונה לה בסעיף 94א(ב) לחוק ולהודיע לבית המשפט לתעבורה על רצונה לחדש את ההליכים בעניינו של העותר.

(ד) עם זאת מציינת משיבה 2 כי עמדתה העניינית היתה ועודנה כי ראוי שהדיון בכתב האישום יידחה עד לאחר הכרעה בערעור בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בו תיפסק באורח עקרוני שאלת מעמדם של דו"חות תעבורה הנסמכים על ממצאי המצלמה האלקטרונית.

3.גם לאחר הצגת עמדת המשיבה כמפורט לעיל נותר העותר בעמדתו כי אין לכרוך את המשך משפטו בסיום ההליך בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ולפיכך לא הסכים למחיקת עתירתו ועמד על בירורה.

4.בחנו את עיקרי העתירה ותשובת המשיבה 2 ובאנו לכלל דעה כי יש לדחות את העתירה.

אלה טעמינו:

(1) בראש וראשונה שאלה היא האם מן הראוי כי בית המשפט הגבוה לצדק יתערב בהחלטתו של בית המשפט לעניני תעבורה שהוא בית משפט כמובנו בסעיף 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה. על פי ההלכה הנוהגת, המגמה הינה להותיר הליכים אזרחיים ופליליים בבתי המשפט הרגילים מחוץ למסגרת התערבות בג"ץ ולהגביל את התערבותו רק לנסיבות מיוחדות בהן

"עולה טענה של העדר סמכות, או אם מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור". (ראה בג"צ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, פד"י מא(4) 683).

(כן ראה בג"ץ 8693/99 אל-תין נ' בית המשפט לענינים מקומיים בירושלים, דינים עליון נז 304; בג"צ 6371/94 דרעי ואח' נ' בית המשפט המחוזי בירושלים, פד"י מט(1) 133, 135).

בענייננו, על פני הדברים לא עולה שאלה של העדר סמכות בית המשפט לתעבורה, ואם יטען הטוען כי התליית ההליכים על ידי בית המשפט לתעבורה על פי סעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי היתה שגויה ושקולה כהחלטה בהעדר סמכות, כי אז התשובה לכך היא כי ניתן להניח שפגם זה יירפא לאור הודעת המשיבה 2 כי בדעתה לעתור לבית משפט קמא בבקשה לבטל את התליית המשפט מכח הוראה זו.

ועוד, אין בענייננו תופעה של שרירות כלשהי בתחום מינהלי טהור, שהרי החלטת של בית משפט קמא להמתין להחלטה עקרונית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב הינה הכרעה בעלת אופי משפטי-מקצועי ואין היא בעלת אופי מינהלי כלל. יתר על כן, יש להניח כי מקור ההחלטה בגישה כי ראוי להמתין להכרעה מנחה בבית משפט של ערעור בשאלה זהה העומדת לדיון בעניינו של הנאשם כמו גם בענינים רבים אחרים הנדונים בבתי משפט, ולמנוע בכך קיומן של החלטות שיפוטיות סותרות באותה שאלה ממש. אין מקום להתערב בהכרעה כזו שהיא סבירה על פניה כאשר היא מיושמת לגבי נאשם בגדרי זמן סבירים.

בנסיבות אלה, לא יזקק בית המשפט הגבוה לצדק לעתירה ולא יעמיד במבחן בקורתו החלטה של ערכאה שיפוטית הנמנית על בתי המשפט הרגילים, ודין עתירה כזו להידחות על הסף.

ממכלול הטעמים האמורים, איננו רואים מקום להתערבותנו.

העתירה נדחית על הסף.