בג"ץ 3501/98 בוגדן דקל,ד"ר נ. מדינת ישראל

השופט א' מצא:

העותר הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בשתי עבירות אינוס ובמעשה מגונה ונידון לתשע שנות מאסר. בקשתו לעכב את תחילת מאסרו נדחתה ובית המשפט ציווה שריצוי העונש יתחיל מיד. העותר הגיש ערעור על הרשעתו לבית-משפט זה; וביחד עם הערעור הגיש בקשה לעיכוב המשך מאסרו עד להכרעה בערעורו. משנדחתה הבקשה, חזר והגיש בקשה נוספת לעיכוב המשך המאסר, ואף זו נדחתה.

בעתירה שלפנינו משיג העותר על צדקת טעמי החלטתו של בית-משפט זה, שלא לעכב את המשך מאסרו עד להכרעה בערעורו. עתירתו היא, כי בית-משפט זה יקבע "כללים חדשים", להסדרת הדחייה של עונשי מאסר בפועל, שיתאימו להוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטענת העותר, "דחיית ביצועו של עונש המאסר בפועל צריכה להיות הכלל, ואילו ביצועו המיידי צריך להיות החריג".

לבד מניסיון לחזור ולהשיג, בעקיפין, על צדקת סירובו של בית-משפט זה לעכב את המשך מאסרו של העותר, אין בעתירה ולא כלום. הדין לעניין מועד תחילתו של מאסר שנגזר, ובדבר סמכות בית המשפט שלדיון ובית המשפט שלערעור לעכב תחילתו או המשכו של מאסר, נקבע בחקיקה שלעניין חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו הינה בגדר דין שמור. אין בכך כדי למנוע טענה, שלהוראות חוק היסוד נודעת השפעה על פרשנותו של הדין הקיים, אך בין אפשרות זו, העשויה להתייחס לנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה נתון, לבין עתירה היפותטית לקביעתם של כללים גורפים, שיהפכו על פניהם את עקרונות הדין הקיים, אין ולא כלום.

אשר על כן החלטנו לדחות את העתירה על הסף.