ע"פ 2789/98 בוגדן דקל ד"ר נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בשתי עבירות של אינוס ועבירה אחת של מעשה מגונה. דינו נגזר למאסר של תשע שנים. הוא ביקש שבית המשפט המחוזי יעכב את תחילת המאסר אך בית המשפט המחוזי סירב. הוא פנה מיד (ביום 5.5.98) באותה בקשה אל בית משפט זה, אך בית המשפט (השופט י' טירקל) דחה את הבקשה. לאחר זמן קצר, עם הגשת הערעור, שב המבקש וביקש מבית משפט זה עיון חוזר בהחלטה שלא לעכב את תחילת המאסר. בית המשפט (השופט י' טירקל) דחה את הבקשה (ביום 18.5.98) פעם נוספת. בקשה נוספת של המבקש, אף היא לעיכוב הביצוע של עונש המאסר, נדחתה אף היא (על ידי השופט י' טירקל ביום 9.7.98). לאחר מכן נדחתה על ידי בית המשפט (השופטת ד' ביניש, ביום 10.9.98) עוד בקשה אחת. כדברי השופטת ביניש: "כחברי השופט טירקל לא מצאתי אף אני בעניינו של המבקש כל טעם שיצדיק סטיה מהכלל כי את העונש יש לרצות מיד לאחר גזר הדין".

עכשיו, לאחר שהמבקש נתון במאסר כבר יותר משנה, הוגשה בפני בקשה זאת לעיון חוזר (על פי סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-) ולשחרור בערובה (על פי סעיף 44(א) לאותו חוק) במטרה להפסיק את ריצוי העונש עד להכרעה בערעור על ידי בית משפט זה. ומה הביא את המבקש להגיש בקשה זאת, החמישית במספר?

ראשית מבקש בא-כוח המבקש לשכנע שיש סיכוי טוב (בלשון הבקשה: "סיכוי ודאי") שהמבקש יזכה בערעור ויזוכה מן האישומים. לטענתו, בכל הבקשות הקודמות לא ניתנה לו הזדמנות להציג את טענותיו בעניין הסיכוי לזכות בערעור. אולם, לאחר ששמעתי את טענותיו, שהן טענות ראויות לערעור, לא שוכנעתי שיש בהן כדי לבטל את ההחלטות שניתנו עד כה על ידי בית משפט זה ולשחרר את המבקש (ולו גם בערובה) מן המאסר, עד להכרעה בערעור.

הטעם העיקרי שהביא את בא-כוח המבקש להגשת בקשה זאת נעוץ בהחלטה שניתנה זה לא מכבר (ביום 1.12.98) בבית משפט זה, על ידי השופט מ' אילן, בע"פ 7068/98 יוסף חכמי ואח' נ' מדינת ישראל . בהחלטה זאת קבע השופט אילן כי מן הראוי להפוך על פיו את הכלל הנוהג בבית משפט זה בנוגע לעיכוב הביצוע של עונש מאסר, כדי למנוע אפשרות שמערער יימצא זכאי לאחר שריצה חלק מן העונש, וזאת כפוף לחריגים מסויימים, ובעיקר אם יש חשש גדול שהמערער יימלט מן הדין או שצפוייה ממנו סכנה לציבור. בא-כוח המבקש רואה בכך שינוי בהלכה הנוהגת לפני בית משפט זה, ולדעתו שינוי זה מצדיק שחרורו של המבקש מן המאסר.

אולם בפועל אין מקום לדבר, בשלב זה, על שינוי בהלכה או בפרקטיקה של בית משפט זה. בבג"ץ 3501/98 ד"ר בוגדן דקל נ' מדינת ישראל , ביקש בא-כוח המבקש, בשם המבקש, לקבוע "כללים חדשים" להסדרת העיכוב של עונשי מאסר, שיתאימו לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. אך בית המשפט סירב (ביום 8.6.98). מאז, לפני וגם אחרי ההחלטה שניתנה על ידי השופט מ' אילן בע"פ 7068/98 לא חל שינוי מהותי בהלכה ובפרקטיקה של בית המשפט. אכן, ההלכה בעניין זה עומדת בפני בדיקה מחודשת. לפני ימים ספורים, כשנתבקשתי (בע"פ 111/99) לעכב את הביצוע של עונש המאסר, החלטתי להעביר את ההכרעה בשאלה, גם מן הצד העקרוני, להרכב שימונה לצורך זה על ידי נשיא בית המשפט העליון. אולם בשלב זה עדיין אין יסוד לומר כי חל שינוי בהלכה או בפרקטיקה של בית המשפט.

על-פי ההלכה והפרקטיקה הנוהגת בבית משפט זה אין מקום לשחרר את המבקש מן המאסר, אף לא בערובה. כך הוחלט על ידי בית משפט זה כבר ארבע פעמים, וכך אני מחליט גם הפעם, זו הפעם החמישית.

אוסיף ואומר שגם אם בית המשפט יחליט לשנות את ההלכה והפרקטיקה, ולאמץ את עמדתו של השופט מ' אילן, כפי שהוצגה בע"פ 7068/98 או בשינויים, עדיין קיימת אפשרות שהמבקש לא ייתפס על ידי השינוי, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, ולכן גם לא יהיה זכאי להשתחרר מן המאסר עד להכרעה בערעורו. המבקש נמצא אשם בביצוע עבירות חמורות ונדון לעונש מאסר ממושך. לא זו בלבד. המדינה מערערת על קולת העונש והמבקש עשוי לחשוש שעונשו אף יוחמר. במצב כזה מתחזק גם החשש מפני הימלטות המבקש מן הדין.

הבקשה נדחית.