רע"א 1282/00 סאיב קשקוש נ. מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, ובעבירה של אי מסירת פרטים, בניגוד להוראת תקנה 144(א)(3)(4) לתקנות התעבורה התשכ"א1961-.

המבקש נידון לארבע וחצי שנות מאסר מתוכן שלוש וחצי שנים לריצוי בפועל. בית המשפט המחוזי עיכב, לבקשתו, את ביצוע עונש המאסר עד ליום 23.2.2000. המבקש ערער על פסק הדין והיום הוא מבקש לעכב את ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו עד למועד מתן פסק-הדין בערעור.

המבקש סבור כי יש לו סיכוי טוב לזכות בערעור בשל שהראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי לא היו חד משמעיות, ומכל מקום, בשל שלא הוכח קשר סיבתי בין התנהגותו לבין התוצאה הקטלנית. הוא מציין שאין לחובתו הרשעות פליליות, למעט הרשעות אחדות בתחום התעבורה, והוא סבור כי אין בהמשך שחרור כדי לגרום סיכון לשלום הציבור.

המדינה מתנגדת לבקשה. להשקפתה אין לערעור כל סיכוי. נציג המדינה מציין כי הערעור שהגיש המבקש מופנה, כל כולו, כנגד קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא וכי בנסיבות המקרה אפילו תתקבל טענת המבקש, כי לא הוכחו יסודות עבירת ההריגה, הרי שתוותר בעינה הרשעה בעבירה של גרם-מוות ברשלנות. בנסיבות החמורות של המקרה, כך סבור נציג המדינה, יגזר על המבקש עונש של מאסר לתקופה משמעותית.

2.העובדות כפי שנקבעו בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי הן בעיקרן אלה:

המבקש משמש כנהג ברכב מסוג מיניבוס והוא נוהג להסיע פועלים מן הכפר קלנסוואה למקום עבודתם ובחזרה. ביום 17.12.98, הסיע ברכבו, על-פי מנהגו, פועלים וביניהם את המנוח מוחמד אל-חיל ז"ל.

במהלך הנסיעה, בעת שהרכב עצר למספר דקות, רכש המנוח בקבוק של משקה חריף. המבקש שהבחין בכך נטל את הבקבוק מידי המנוח חרף התנגדותו. בהגיעם לכפר קלנסוואה, עצר המבקש את הרכב והנוסעים ירדו ממנו מבעד לדלת הימנית הקדמית. המנוח ירד אף הוא מן הרכב, אולם כשנזכר שבקבוק המשקה נותר בידי הנהג, חזר ועמד ליד הדלת ואחז בה ובחלון שלידה. המבקש החל בנסיעה והמשיך בה חרף קריאתו של המנוח לעצור. במהלך הנסיעה, האיץ המבקש ובלם את הרכב, חליפות, כנראה כדי "לנער" מעל הרכב את המנוח שאחז בו. בשלב מסוים נשמט המנוח מן הרכב, נחבל בפלג גופו העליון ונהרג.

בית המשפט המחוזי דחה את גרסת המבקש כאילו לא הבחין במנוח כשהוא תלוי על רכבו וקבע כי המבקש שמע את צעקותיו של המנוח בדיוק כשם ששמע, מיד לאחר מכן, את ההמולה שהחלה כשהמנוח נפגע, ועצר אז את הרכב. בית המשפט קבע עוד כי מיד לאחר שהמבקש עצר את רכבו, והבחין כי מסיעים את המנוח לבית החולים, הוא המשיך בנסיעה לביתו.

3.אכן הכרעת הדין במקרה זה מושתתת על קביעות עובדתיות הסומכות בין היתר על מהימנות העדים שבאו בפני בית המשפט קמא. באשר למקצת מן העובדות אף לא היתה מחלוקת בבית המשפט. בית המשפט המחוזי מצא את המבקש אשם בעבירה של הריגה, אף שהפעיל את המבחן החמור יותר, לעניין זה, כפי שהוא מוצא ביטוי בפסיקה, והכולל דרישה למודעות לאפשרות התרחשות התוצאה הקטלנית עצמה.

בית המשפט מצא כי אצל המבקש התגבש הרכיב הנפשי של קלות דעת, בשל שידע אל נכון את טיבה ותוצאותיה האפשריות של פעולת נהיגה שתכליתה "לנער" אדם הנתלה על דופן המכונית תוך כדי נסיעה. נסיבות המקרה, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, הן חמורות, ואפילו ידבק המבקש בטענתו כי לא הוכחו כל יסודותיה של עבירת ההריגה וכי גרם המוות, אם נגרם על-ידי המבקש, בא ברשלנות, הרי מדובר ברשלנות חמורה ובפועל במעשה של אלימות שמצא ביטוי בדרך הנהיגה. נסיבות אלה מצאו ביטוי בעונש שנגזר על המבקש.

4.נציג המדינה מצביע היום על פן מסוכן נוסף באישיותו של המבקש. בעקבות התאונה ועוד בטרם נשפט, נפסל המבקש מלהחזיק ברשיון נהיגה. חרף זאת, נתפס המבקש כשהוא נוהג ברכבו. בא-כוח המדינה טוען כי עובדה זו רק מלמדת על דבר פגיעתו הרעה של המבקש ומשמשת טעם נוסף שלא להיעתר לבקשתו לדחיית תחילת מועד ריצוי עונשו. המבקש אינו כופר בעצם העובדה שנהג בתקופה בה היה פסול מלנהוג, לאחר התאונה נשוא הבקשה הזו, אולם הוא מסביר זאת בכך שרשיון נהיגה חדש שוגר אליו בדואר ובשל טעות זו המשיך לנהוג. בצדק ציין בא-כוח המדינה כי הסבר זה אינו מספק.

5.נראה, איפוא, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה אין בעניינו של המבקש כל טעם שיצדיק סטייה מן הכלל כי את העונש יש לרצות מיד לאחר מתן גזר-הדין.

אכן, ההלכה בעניין זה עומדת בפני בדיקה מחודשת, אולם בשלב זה עדיין אין יסוד לומר כי חל בה שינוי (ראו בעניין זה לאחרונה דברי כב' השופט י' זמיר בע"פ 2789/98, תקדין עליון כרך 99(1) 1193). דין הבקשה, לפיכך, להידחות.

המבקש נידון לעונש מאסר לתקופה ממושכת, אך אין לשלול, בשלב זה, על הסף, את טענתו החלופית כי תקופת מאסרו עשויה להתקצר בערעור. אשר על כן, תעשה המזכירות לקביעה מוקדמת של הדיון בערעור.

הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו, במועד שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, ביום 23.2.2000 בשעה 12:00 במזכירות המדור הפלילי של בית המשפט המחוזי בתל-אביב.