ע"פ 2789/98 בוגדן דקל ד"ר נ. מדינת ישראל

המבקש, רופא נשים ידוע, הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בשתי עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, וכן במעשים מגונים, הכל בנשים שהיו בטיפולו כרופא. הושת עליו עונש של 9 שנות מאסר בפועל. המבקש כפר באשמה בבית המשפט המחוזי, וגם לאחר שהורשע בכפירתו הוא עומד. לכן הגיש ערעור לבית משפט זה על הכרעת הדין. הוא לא כופר בכל המעשים המיניים שיוחסו לו, אבל הוא כופר באינוס.

אין ספק, שלאדם כזה ישיבה בבית הסוהר, אם הוא ימצא בסופו של דבר זכאי, היא דבר קשה ביותר. הדבר הזה קשה לכל אדם שמתחיל לרצות את עונשו ואח"כ מתברר שערעורו בדין יסודו. אם ניתן לדרג את חומרת התוצאה, הרי שבודאי שהיא חמורה מאד בשביל איש כמו המבקש.

המבקש עתר לבית משפט זה בזמנו להקדמת הדיון, וכב' הרשמת קלמנוביץ' דחתה את הבקשה, לא מפני שהיתה אטומה למצוקתו של המבקש, אלא מפני שלא ראתה אפשרות להקדים את התיק הזה לפני תיק אחר.

עוד לפני שהמבקש עתר להקדמת הדיון, הוא פנה לבית משפט זה בבקשה לדחיית ביצוע העונש עד לסיום הדיון בערעור. כב' השופט זמיר, שדן בבקשה, ציין שהטענות שמעלה ב"כ המערער הן טענות הראויות להישמע בערעור. יחד עם זאת, לא ראה בטענות האלה נימוק מספיק לדחיית ביצוע העונש.

היום יש בפני בקשה לעיון מחדש באותה החלטה. ב"כ המבקש טוען, שיש שינוי נסיבות. הוא רואה את השינוי בפסק דין שניתן בבית משפט זה בע"פ 4473/98. גם בערעור זה היה מדובר בעבירה מינית, והערעור התקבל, משום שבית המשפט התעלם מראיות מסוימות. הוא לא הזכירן כלל בהכרעת הדין, ובית משפט זה ציין, שאפשר שהתוצאה בפסק הדין היתה שונה, לו בית המשפט היה ער לאותן עדויות שהתעלם מהן.

הטענות המרכזיות בערעור שלפנינו הן התעלמות בית משפט קמא ממערך שלם של ראיות. יש התעלמות מדברים מסוימים שנאמרו מפי עדות התביעה המתלוננות. יש גם התעלמות גמורה מעדה מסוימת, עובדת סוציאלית, אשר לדעת מר סלימאן יש לה חשיבות רבה. מר סלימאן מדגיש, שהמצב היה שונה אם בית המשפט היה מזכיר את כל העדויות האלה בפסק הדין, מתמודד איתן ומגיע בסופו של דבר למסקנה, שלמרות הכל הוא נותן אמון בעדות המתלוננות. כשיש התעלמות גמורה, כך הוא טוען, מבלי להתמודד כלל עם הראיה, אין לנו אפשרות לדעת אם התוצאה לא היתה שונה אילו בית המשפט היה ער לאותן ראיות. מכיוון שמדובר בעניין שנוגע למהימנות העדות המרכזיות, סבור הסניגור המלומד, שבית המשפט שידון בערעור, לא יהיה לו מנוס מקבלת הערעור וזיכוי המבקש. כמובן שמר סלימאן לא מבקש אותי היום לזכות את המבקש, אבל הוא סבור שיש טעם מספיק כדי לשחרר אותו בערובה עד לסיום הדיון בערעור.

מעבר לטענות כבדות המשקל הללו, מציין מר סלימאן, שמאז שניתנה החלטת של כב' השופט זמיר, חלפה יותר ממחצית השנה, ולפי החוק דהיום, גם חלוף הזמן הוא נימוק מספיק כדי לבקש עיון מחדש.

אילו דעתי היתה נשמעת, היו דוחים את ביצוע העונש בכל תיק שבו הורשע אדם בהיותו משוחרר בערובה, והוא מערער על עצם ההרשעה, ובלבד שהערעור לא יהיה כולו קלוט מן האצבע. כך החלטתי בשעתו בע"פ 7068/98. סבור הייתי, שהגישה שאין מקום לדחיית ביצוע עונש, אם מדובר בעונש לתקופה ארוכה, אינה נכונה. פסק הדין הזה הוא עדיין נושא למחלוקת. כב' הנשיא של בית המשפט הזה קבע הרכב מיוחד של 9 שופטים כדי לקבוע בעניין זה הלכה. כל זמן שהעניין הזה לא נדון בהרכב המורחב, אינני רואה מקום לשנות במקום שישב שופט לפני והחליט, שלא לדחות ביצוע עונש, אלא אם כן מתקיים באמת שינוי בנסיבות. השאלה היא, לכן, האם פסק הדין בע"פ 4473/98 בעניין מסראווה נ' מ"י , מהווה שינוי נסיבות. פסק הדין צורף לבקשה ועיינתי בו. נכון, שבמקרה ההוא, בית המשפט קיבל את הערעור וזיכה את המערער מפני שהערכאה הראשונה התעלמה מעדויות מסוימות. אני לא סבור, שיש חידוש בפסק הדין ההוא. תמיד אפשר היה להגיע לתוצאה כזאת, כאשר יש התעלמות גמורה מראיות. הדבר תלוי במערך הראיות של כל תיק. השאלה הנשאלת היא, אלו ראיות ישנן מלבד הראיות שלא נזכרו בפסק הדין ומה משקלן של הראיות שהתעלמו מהן. אני לא מוכן להשיב על השאלה הזאת במסגרת הבקשה הזו. כל מה שאני יכול לאמר הוא, שאינני חושב, שמאז החלטתו של כב' השופט זמיר חל שינוי נסיבות, שמצדיק שינוי החלטתו. אף על פי, שזאת לא היה עיקר הנימוק, אני רואה מקום להידרש גם לשאלת נקיפת הזמן. אני חושב שיש חשיבות רבה לנקיפת הזמן. כב' הרשמת החליטה, ב10.2.99-. שאין מקום להקדמת הדיון. עכשיו, כעבור חצי

שנה, כשמדובר בכל זאת באדם שטוען לחפותו, נראה לי שהגיע הזמן לקצוב מועד לשמיעתו של הערעור. המזכירות מתבקשת לקבוע מועד לדיון לא יאוחר מסוף השנה הזו. כפוף לאמור, הבקשה נדחית.