ע"פ 2789/98 בוגדן דקל ד"ר נ. מדינת ישראל

המערער, רופא נשים במקצועו, הורשע בשתי עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, וכן במעשים מגונים, הכל בנשים שהיו בטיפולו במרפאת קופת חולים.

שתי המתלוננות שנאנסו נכנסו כתומאה מכך להריון, האחת - קטינה - הפילה את עוברה, והאחרת ילדה את הילד, תוך סיבוכים רפואיים שגרמו לה סבל רב.

בגין מעשים אלו נדון המערער לתשע שנות מאסר.

המערער הגיש לבית המשפט שורה ארוכה של בקשות לעיכוב ביצוע המאסר, לעיון נוסף בהחלטות בדבר עיכוב הביצוע. כל הבקשות נדחו. בקשתו להחשת הדיון נדחתה ביום 22.6.98 על ידי כב' הרשמת מ' אגמון. מאז לא חל כל שינוי נסיבות המצדיק שינוי ההחלטה.

בבית המשפט המחוזי הורשע המערער על ידי הרכב של שלושה שופטים (כב' סגן הנשיא מ' לינדנשטראוס, כב' השופט ש' פינקלמן, וכב' השופט מ' נאמן), כל אחד מן השופטים כתב בעצמו חלק מהכרעת הדין, והדגיש את מהימנות עדויותיהן של המתלוננות, לעומת חוסר האמון בעדות המערער.

המערער עצמו הכחיש תחילה כי קיים יחסי מין עם שתי המתלוננות בעבירות האינוס, ולאחר מכן הודה וטען כי הדבר נעשה בהסכמתן.

המערער מצטט מהחלטתו של כב' השופט זמיר כי הטענות שהשמיע "הן טענות ראויות לערעור", אולם מהקשר הדברים ברור כי כב' השופט זמיר לא התכוון לקבוע כי אותן "טענות ראויות" מצדיקות קביעת מועד קרוב לדיון בערעור.

לפיכך אני דוחה את הבקשה. הערעור ישמע על פי התור.