בג"ץ 3506/15 שמואל אליהו טל נ. המוסד לביטוח לאומי

השופטת ע' ברון:

1.

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, בה מבקש העותר כי נורה למשיב לנמק מדוע לא יבוטל פסק דין שניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה ביום 31.10.2001 – לפני למעלה מ-13 שנים. דינה של עתירה זו להידחות על הסף, מפאת השיהוי הכבד שדבק בה ובהעדר עילה.

2.

העותר נפגע ביום 9.12.1997 בתאונה שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ) כתאונת עבודה. ביום 20.4.1998 נקבע בוועדה רפואית כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין תלונות העותר על כאבים בברך שמאל ובגב התחתון; וכן נקבע כי העותר סובל מנכות זמנית בשיעור 15%, החל מיום 16.2.1998 ועד ליום 31.8.1998. המל"ל הגיש ערר על הקביעה בנוגע לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין כאבי הגב התחתון, והערר התקבל ביום 12.7.1998 על ידי ועדה רפואית לעררים. הוועדה שללה קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין כאבי הגב התחתון, ועל הרקע הזה שללה גם את הנכות הזמנית שנקבעה לעותר – ותחת זאת נפסק כי נכותו עומדת על 0% לצמיתות.

העותר הגיש ערעור לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת על החלטת הוועדה לערערים (ב"ל 1777/98). בפסק דין מיום 10.2.1999 התקבל הערעור ונקבע כדלקמן:

"משלא ניתנה למערער (העותר בענייננו- ע'ב') זכות לערור, מבחינה רפואית, על ההחלטה שקבעה את נכותו היציבה, דינו של הערעור להתקבל. החלטתה של הוועדה מיום 12/7/98– שקבעה את הנכות היציבה בלא שהיתה החלטה קודמת של דרג ראשון בעניין הנכות היציבה – בטלה."

בשלב זה המל"ל הוא שהגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה, וגם ערעור זה התקבל. בפסק דין מיום 31.10.2001 נקבע כי הוועדה לעררים היתה רשאית לקבוע לעותר נכות צמיתה - שכן היא עשתה זאת בהתייחס לתקופה שנבדקה קודם לכן על ידי הוועדה מדרג ראשון.

3.

העתירה מופנית נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 31.10.2001. ואולם כל שנאמר בעתירה, ובכלליות רבה, הוא שטעה המל"ל בהגשת הערעור ושטעה בית הדין הארצי לעבודה כאשר קיבל את טענות המל"ל. נימוקים לטענותיו של העותר אין, אלא רק ציטוט קצר מתוך דברים שנאמרו בעניינו על ידי בית הדין האזורי לעבודה בנצרת – בפסק הדין שנהפך כאמור על ידי בית הדין הארצי לעבודה. העותר אף אינו מתייחס, ולו בחצי מילה, לכך שהעתירה הוגשה על ידו למעלה מ-13 שנים לאחר שניתן זה מכבר פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה. אמנם צורף לעתירה מכתב מאת המל"ל הנושא תאריך 30.4.2015 – ואולם עיון בו מגלה כי אין המדובר אלא במסמך המציין בקצרה את אותם הליכים שנערכו עוד בשנת 1998 בפני הוועדה הרפואית והוועדה לעררים כמפורט לעיל. בכל מקרה לא ניתן ללמוד מן המכתב על שינוי נסיבות או החלטה חדשה בעניינו של העותר שאירעו מאז ועד היום.

4.

כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה. ההתערבות בפסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה תיעשה אפוא במשורה, ורק באותם מקרים שבהם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית ושהצדק דורש את תיקונה (המדובר בתנאים מצטברים) (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 251/15 בן יוחנן נ' מדינת ישראל- משרד החוץ , בפסקה 7 (22.2.2015)). בעתירה דנן, העותר לא נתן כל טעם המצדיק התערבות כאמור בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, ולמעשה לא נימק את עתירתו כלל. נוסף על כך וכפי שכבר צוין, העתירה הוגשה 13 שנים ויותר לאחר שניתן זה מכבר פסק הדין שביטולו מתבקש בעתירה – כאשר העותר לא סיפק כל הסבר מדוע השהה את הגשת העתירה במשך שנים כה רבות מאז. מדובר בשיהוי כבד המצדיק כשלעצמו את דחיית העתירה על הסף (ראו למשל: בג"ץ 2239/13 ורטנסקי נ' משטרת ישראל , בפסקה 9 (6.5.2013); בג"ץ 7914/12 פלוני נ' ממשלת ישראל , בפסקה 10 (15.10.2013)).

התוצאה היא שהעתירה נדחית. משלא נתבקשה תגובת הצד שכנגד, אין צו להוצאות.