בג"ץ 251/15 אמנון בן יוחנן נ. מדינת ישראל-משרד החוץ

השופט צ' זילברטל:

עתירה זו מופנית כלפי פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 13.11.2014 (שניתן בשלושה ערעורים מאוחדים: ע"ע 33390-12-12, ע"ע 36152-12-12 וע"ע 36147-12-12),

בגדרו נדחו ערעורי העותרים 1 ו-3 והתקבל ערעור המדינה על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים.

רקע והליכים קודמים

1.

כעולה מפסקי-הדין של בית הדין האזורי לעבודה ובית הדין הארצי לעבודה, ביום 23.11.1993 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין המדינה לבין ההסתדרות הכללית במסגרתו הוחלפו סולמות השכר שהיו נהוגים עד אז בשירות החוץ. הסולם החדש שנקבע התבסס על דירוגו המקצועי של העובד, ונקבעו בו, בין היתר, שתי רמות שכר לכל דרג (רמה א' הנמוכה ורמה ב' הגבוהה) עד דרג של ציר במשרד. ההסכם הוחל רטרואקטיבית החל מיום 1.7.1993. בשנת 1994 הוחלט לפצל לשתי רמות גם את דרג השגריר במשרד החוץ, שהוא הדרג הבכיר ביותר במשרד.

ביום 21.3.1994 הודיע הממונה על השכר באוצר כי יש להחיל את הוראות ההסכם אף על גמלאי משרד החוץ, ולשלם להם מיום 1.7.1993 קצבה בהתאם לדרג האישי של כל גמלאי ערב פרישתו.

2.

העותרים 2-1 הם גמלאי משרד החוץ אשר פרשו בדרגת שגריר א'. העותרת 3 היא אשתו של גמלאי משרד החוץ (להלן: המנוח ) אשר פרש גם הוא ממשרד החוץ בדרגת שגריר א' (שלושת הגמלאים יכונו להלן: העותרים ). העותרים פרשו ממשרד החוץ בין השנים 1997-1994.

3.

בשנת 2008 הגישו העותרים תביעות לבית הדין האזורי לעבודה נגד משרד החוץ, כדי שיכיר בהם כמי שהיו זכאים להעלאה בדרגת שכר לפני פרישתם , ועל כן, כך נטען, הם זכאים להפרשי גמלאות, בין הגמלה המשולמת לפי דרגתם במועד הפרישה לבין הגמלה שהייתה אמורה להיות משולמת להם לאחר קבלת דרגת הפרישה, עבור שבע השנים שקדמו לתביעה.

המדינה טענה מנגד להתיישנות התביעה, וגם לגופו של עניין נטען כי העותרים לא היו זכאים לדרגת פרישה גבוהה יותר ועל כן התבקש בית הדין לדחות את תביעתם.

4.

בפסק דינו, דחה בית הדין האזורי את טענת ההתיישנות מן הטעם שעניינן של התביעות נוגע לחישוב גמלתם של העותרים אשר מתחדשת מדי חודש בחודשו, ועל כן הם היו רשאים לתבוע את הפרשי הגמלה עבור שבע השנים שקדמו לתביעתם. עם זאת, בית הדין האזורי דחה את הטענות להארכת תקופת ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק

ההתיישנות ), שעניינו התיישנות שלא מדעת.

לאחר מכן, עבר בית הדין לבחון את טענותיהם של כל אחד מהעותרים לגופו של עניין. תביעת העותרת 1, כיורשת של המנוח, נדחתה לגופה ונקבע כי לא נתקיימו במנוח תנאי הזכאות לדרגה ב'. מאידך גיסא נקבע כי העותר 1 זכאי לקידום בדרגה נוספת והעותר 2 היה זכאי לקבל בעת פרישתו דרגה גבוהה יותר של שגריר ב'.

5.

על פסק דינו של בית הדין האזורי הוגשו ערעורים לבית הדין הארצי, הן על-ידי עזבון המנוח והן על-ידי המדינה.

בית הדין הארצי (מפי השופט א' איטח בהסכמת הנשיא י' פליטמן , השופטת ל' גליקסמן ונציגי הציבור ש' חבשוש ו י' הראל-בוכריס ) קיבל את טענת ההתיישנות שטענה המדינה, וקבע כי היה מקום לדחות את תביעות העותרים מטעם זה, שכן התביעות אינן עוסקות בעילת תביעה הנוגעת לאופן חישוב הפנסיה. הוסבר, כי טענות העותרים לא הופנו כלפי חישוב הפנסיה שלהם (שכן לא נפל פגם ברכיב זה), אלא טענותיהם התמקדו בתנאי העבודה שלהם בתקופה בה התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, עובר לפרישתם. הודגש כי העותרים טענו שהם היו זכאים לתנאי עבודה שונים מאלה שקיבלו בפועל טרם פרישתם, וכי דרגת הפרישה אליה התייחסו תביעות העותרים ניתנת לעובד לכל המאוחר בראשון לחודש שקדם לחודש הפרישה. כיוון שהעותרים פרשו בשנים 1997-1994, אך הגישו את תביעותיהם רק בשנת 2008 זמן רב לאחר שחלף מועד ההתיישנות מיום היווצרות העילה, נקבע כי תביעותיהם התיישנו.

בית הדין הארצי אף דחה את טענת העותרים בדבר "התיישנות שלא מדעת", ובנקודה זו קיבל את קביעות בית הדין האזורי, לפיהן העותרים היו יכולים ללא כל קושי לברר את דרגתם ואת זכויותיהם, ועל-כן הם אינם יכולים לחסות תחת הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

מטעם זה דחה בית הדין הארצי את ערעורו של עזבון המנוח וקיבל את ערעור המדינה, גם מבלי להידרש לגופו של עניין.

6.

אחר הדברים האלה הגישו העותרים את העתירה דנא בגדרה התבקש בית משפט זה לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. לעתירה גם צורפה בקשה שכותרתה "עיכוב ביצוע" ביחס לפסק דינו של בית הדין הארצי.

בעתירה נטען כי בפסק הדין נפלו שגיאות רבות. בין היתר נטען כי שגה בית הדין בכך שדחה את טענת העותרים בנוגע ל"התיישנות שלא מדעת" וקבע כי תביעתם התיישנה. לטענתם, העלאת הדרגה המבוקשת על-ידיהם מכונה "דרגת פרישה", והיא אינה נחשבת כקידום רגיל לדרגת שכר נוספת, אלא כמענק הניתן לעובדים הפורשים רגע לפני פרישתם. דרגה זו נועדה להיות חלק מחישוב בסיס הגמלה הניתנת לגמלאים עם פרישתם, חישוב אשר מתחדש מדי חודש, ועל כן התביעה הופנתה כלפי הגמלה ולא עסקה ביחסי העבודה בין הצדדים כפי שסבר בית הדין.

העותרים טוענים טענות נוספות לגופו של עניין, באשר לזכויותיהם לקבלת דרגה נוספת, אשר בית הדין הארצי לא נדרש אליהן.

דיון והכרעה

7.

דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו בפסקי דין של ערכאה זו מצומצמת למקרים אשר בהם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית שהצדק דורש את תיקונה, כתנאים מצטברים (ראו, בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 7391/10 פלוני נ' פלונית (30.5.2012) ( להלן : עניין

פלוני )).

במקרה דנא, העותרים מעלים טענות ערעוריות במהותן, ולמעשה מבקשים כי ייקבע שיש להעדיף את קביעתו של בית הדין האזורי לעבודה באשר לעילת תביעתם ולהתיישנותה על פני קביעותיו של בית הדין הארצי. לא לכך נועדה סמכותו של בית משפט זה להתערב בפסקי דינו של בית הדין לעבודה:

"ערכאות העבודה הן האמונות דרך כלל על יישומו של משפט העבודה, ובית-המשפט הגבוה לצדק יתערב רק במקום בו נדרשים תיקונה של טעות משפטית מהותית או העמדתה של הלכה על מכונה" (בג"ץ 5343/07 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – הסתדרות מעו"ף נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 1 לפסק דינו של השופט לוי (22.10.2010)).

עמדתי על כך גם אני בצייני בעניין פלוני כי:

"בית משפט זה לא יתערב, בדרך כלל, בהחלטתו של בית הדין הארצי לעבודה, כאשר לסוגיה המשפטית שהוכרעה על-ידו פרשנות אפשרית לכאן או לכאן. הטעם לכך הוא, שככלל, לא מתקיימת טעות משפטית מהותית כאשר סוגיה משפטית נתונה לפרשנויות משפטיות שונות אפשריות וסבירות, שכן: 'מטרת ההתערבות אינה העדפתו של פתרון משפטי חלופי, כדי שתינקט הדרך שבה היה בוחר בית-משפט זה, ואשר שונה מזו ששימשה את בית הדין לעבודה, שגם היא דרך שאין לשללה לחלוטין' (הלכת חטיב , בעמ' 694) " (עניין פלוני , פסקה 9).

ואמנם, קביעתו של בית הדין הארצי כי עילות התביעה התיישנו מנומקת היטב, ולא ניתן לקבוע כי מדובר בטעות משפטית מהותית הדורשת את התערבותו של בית משפט זה.

סוף דבר. העתירה והבקשה לעיכוב ביצוע המצורפת לה נדחות. אין צו להוצאות.