בג"ץ 3551/09 רוני שוורץ נ. המרכז לגביית קנסות,אגרות והוצאות

הנשיאה ד' ביניש:

העתירה שלפנינו מכוונת לביטול החלטתו של המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (להלן: המשיב 1 ), המורה כי פירעון תשלום הפיצויים אשר הושתו על העותר במסגרת הרשעתו בפלילים יבוא לפני פירעון הקנס שהושת עליו גם כן.

1.

העותר בעתירה דנן הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בשורה ארוכה של עבירות, בהן: זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שבועת שקר, הונאה בכרטיס חיוב, גניבה מידי מורשה, שיבוש הליכי משפט, השמטת הכנסה מדו"ח ועוד. בעקבות זאת נגזרו עליו בבית משפט השלום (במסגרת ת.פ. 3887/05 ו-ת.פ. 3698/06) 72 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 30,000 ש"ח או ארבעה חודשי מאסר תמורתו, וכן פיצוי בסך של 150,000 ש"ח. כמו-כן, הופעל מאסר מותנה בן שמונה חודשים.

2.

על גזר דינו של העותר בבית משפט השלום ערערו הן העותר והן המדינה (ע"פ 71951/07 רוני שוורץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.7.2008)). בסופו של יום, קיבל בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו את ערעורה של המדינה על קולת העונש, תוך שהוא דוחה את ערעורו של העותר על חומרת העונש. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי העותר ירצה 68 חודשי מאסר בפועל, תוך שהוא מגדיל את סכום הקנס לסך של 150,000 ש"ח או מאסר תמורתו למשך 15 חודשים. כמו-כן, הוגדל שיעור הפיצוי שחויב העותר לשלם לקורבנותיו והועמד על סך 652,000 ש"ח. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגיש העותר בקשה למתן רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 6924/08 רוני שוורץ נגד מדינת ישראל (לא פורסם, 6.1.2009)). בבקשתו, טען העותר הן לעניין הסיכון הבריאותי אליו ייחשף עקב המאסר והן לעניין אי יכולתו הכלכלית לעמוד בתשלום הקנס. ביום 6.1.2009 דחה בית משפט זה (השופטים א' א' לוי, ע' ארבל, ס' ג'ובראן ) את בקשת העותר למתן רשות ערעור בקובעו, כי העותר לא הצביע על עילה כלשהי שתצדיק את ברור עניינו בפני ערכאה שלישית. במועד כלשהו, שאינו מצוין בעתירה, נמסר לעותר על ידי המשיב 1, כי התשלום בסך 30,000 ש"ח אותו שילם ביום 22.1.2008 נזקף לטובת חשבון הפיצויים ולא לטובת חשבון הקנס.

3.

ביום 22.2.2009 הגיש העותר בקשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לדחיית תשלום הקנס שהושת עליו. בבקשתו, הלין העותר על האופן בו יישם המשיב 1 את סעיף 3(ד) לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 (להלן: החוק ), כך שכל סכום שייגבה ייזקף תחילה לחשבון חוב הפיצוי שהועמד על סך 652,000 ש"ח, ורק לאחר שזה ייפרע, יזקפו הסכומים לטובת חשבון הקנס. לדידו של העותר, כפי שפירט בפנייתו לבית המשפט המחוזי, פרשנות זו של החוק שוללת ממנו, הלכה למעשה, את האפשרות לשלם את הקנס שהושת עליו, עובדה שתחייב אותו לרצות גם את 15 החודשים שהועמדו כחלופה לפירעון הקנס. בהמשך, טען העותר בפני בית המשפט המחוזי, כי יש לזקוף את הסכום ששולם על ידו ביום 21.1.2008, קרי 30,000 ש"ח, לטובת חשבון הקנס, ולאפשר לו לשלם את יתרת הקנס ב-24 תשלומים שווים החל מהחודש הראשון שלאחר שחרורו. עוד נטען בבקשה, כי יהיה זה צודק לאפשר את פריסת התשלומים בשל העובדה כי וועדת השחרורים בשירות בתי הסוהר אינה נוהגת להפחית שליש ממאסרו של אסיר שטרם שילם את הקנס שהוטל עליו.

ביום 12.3.2009, ולאחר קבלת תגובת המדינה לבקשת העותר, קבע בית המשפט המחוזי (השופטת ד' ברלינר כתוארה אז), כי הקנס ישולם בעשרה תשלומים שווים במהלך תקופת המאסר, כאשר התשלום הראשון יחל ביום 1.5.2009. בית המשפט הוסיף וקבע, כי במידה ולא ישולם במועדו אחד התשלומים, אזי היתרה כולה תעמוד לפירעון מיידי.

4.

בעקבות החלטה זו הגיש העותר עתירתו זו, בה הוא שב ומעלה בפני בית משפט זה את השגותיו באשר לדרך בה מיישם המשיב 1 את סעיף 3(ד) לחוק. לטענתו, פרשנות המשיב 1, לפיה התשלומים נזקפים תחילה לטובת חשבון הפיצויים ורק לאחר מכן לטובת חשבון הקנס, אינה תואמת את לשון החוק ויש בה כדי להחמיר את הענישה יתר על המידה, ושלא בסמכות. צידוק לעמדה זו מבקש העותר למצוא במספר נימוקים. ראשית, נטען על-ידו כי סעיף 3(ד) לחוק אינו חל במצב דברים בו אדם בחר לשלם את הקנס שהוטל עליו מרצונו או במועד שנקבע. לגישת העותר, סעיף 3(ד) חל רק על חייב, קרי אדם שלא שילם את חובו במועד. שנית, נטען כי הכפפת תשלום הקנס לתשלום הפיצויים מעקרת את המשמעות של הטלת קנס לצד חלופת מאסר, ולמעשה שוללת מן האסיר את היכולת לצמצם את שלילת חירותו. שלישית, נטען כי בהיעדר הסמכה מפורשת בחוק, אין בית המשפט מוסמך להטיל על אדם עונש מאסר במקרה שהפיצויים, כולם או מקצתם, לא שולמו במועדם.

5.

לאחר שבחנו את טענותיו של העותר, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. עתירה זו מופנית למעשה כנגד גזר דינו של בית המשפט וכנגד החלטת בית המשפט בעניין פריסת תשלומי הקנס. הלכה היא כי בית משפט זה, בשבתו כבית דין גבוה לצדק, איננו דן כערכאת ערעור על החלטותיהן ופסקי דינן של ערכאות השיפוט האחרות, והוא איננו מתערב בהליכים פלילים המתבררים בפני בתי המשפט הרגילים (ראו: בג"צ 864/09 עו"ד יהושע קדוש נ' נציבות שירות בתי הסוהר (לא פורסם,

29.1.2009); דנג"צ 779/97 סולימאן בן עבאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.4.1197); בג"צ 6876/01 ברלאי נ' שופטת בית משפט השלום בתל-אביב, זיוה הדסי-הרמן (לא פורסם, 18.11.2001)). אומנם, בית משפט זה הכיר בקיומם של חריגים מצומצמים לכלל האמור, ובעיקרם הם מקרים המעוררים שאלות סמכות היורדות לשורשו של עניין או מקרים בהם מתגלית שרירות קיצונית בתחום מינהלי טהור (ראו: בג"צ 398/83 אביטן נ' ד"ר א' וינוגרד, ע' שצקי, א' מישר , פ"ד לז(3) 467, 470 ; בג"צ 583/87 יהושע הלפרין נ' כב' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים , פ"ד מא(4) 683, 702 ). לא כך הם הדברים בנסיבות העניין שלפנינו.

עיון בעתירה מעלה כי הלכה למעשה חוזר העותר על עיקרי הטיעונים אשר העלה במסגרת בקשתו לבית המשפט המחוזי מיום 22.2.2009, תוך שהוא בחר להרחיבם. בקשה זו, על הטיעונים שבה, עמדה לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי, אשר לאחר קבלת עמדת המדינה מצא אמנם להקל על העותר בהסדר חלוקת התשלום, אך לא מצא להתערב באשר לסדר הפנימי של זקיפת התשלומים.

מהחלטתו זו של בית המשפט המחוזי, כמו גם מגזר דינו, עולה כי הקנס שנפסק לחובת העותר נקבע בהתאם להוראותיו המפורשות של סעיף 71(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), תוך יצירת הפרדה ברורה בין תשלום הקנס לבין תשלום הפיצויים. עוד עולה מקריאת גזר הדין, כי חלופת המאסר בת 15 החודשים הוצבה כנגד אי-תשלום הקנס, וכנגדו בלבד. משכך, אין כל יסוד לטענת העותר, כי גזר הדין של בית המשפט המחוזי ניתן בחוסר סמכות בקובעו חלופת מאסר בצד תשלום פיצויים.

6.

מעבר לכך, לא מצאנו ממש בטענת העותר באשר לאופן יישומו של סעיף 3(ד) לחוק. סעיף 3(ד) לחוק קובע בזו הלשון:

" גביית חוב

3 (ד).

חייב אדם בחובות, מסוגים שונים, כמפורט בהגדרת "חוב" שבסעיף 1, ייזקף כל סכום שישולם לחשבון החוב לפי הסדר הבא: פיצוי כאמור בפסקה (6), סכום כאמור בפסקה (12), קנס בשל בזיון בית משפט כאמור בפסקה (5), קנס בשל עבירה של ברירת משפט כאמור בפסקה (3), קנס מינהלי כאמור בפסקה (2), קנס אזרחי או עיצום כספי כאמור בפסקה (4), קנס לפי מועד תשלומו כאמור בפסקה (1), התחייבות להימנע מעבירה או הערבות לכך כאמור בפסקה (5א), ערובה כאמור בפסקה (5ב), ערובה כאמור בפסקה (5ג), כפל ההוצאות כאמור בפסקה (9), אגרות כאמור בפסקה (7) תשלומים כאמור בפסקה (11), הוצאות כאמור בפסקה (8) והוצאות הרחקה כאמור בפסקה (10)".

מכאן, אנו למדים כי סעיף 3(ד) לחוק ביקש לקבוע סדר היררכי מוגדר ומפורש לפירעון החובות, כך שתשלום הפיצויים לנפגעי העבירה ייזקף ראשון, ורק לאחריו ייפרעו הקנסות המשולמים לקופת המדינה. כך – וכפי העולה מן העתירה - נהגו המשיבים בנסיבות העניין שלפנינו, ובכך לא מצאנו כל פגם. ממילא לא מצאנו כל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי אשר לא התערב בהיבט זה שהעלה העותר.

7.

זאת ועוד. אף בחינת טענות העותר לגופן לא הובילה אותנו למסקנה שונה, שכן לא מצאנו יסוד לפרשנות העותר, לפיה הוראת סעיף 3(ד) לחוק חלה אך על מי שלא שילם את חובותיו מרצון ובמועד. מספר טעמים עומדים בבסיס עמדתנו זאת. ראשית, לשונו הברורה של סעיף 3(ד) לחוק, והשימוש בתיבה " ישולם " על פני התיבה "ייגבה", מעידים על שלילת נפקותה של רציית פירעון החוב או תזמונו, כך שגם תשלום שיינתן במועד ומרצון, קרי "ישולם" , ייפול בגדרי סעיף 3(ד) לחוק. שנית, אין להניח כי המחוקק ביקש ליצור הבחנה לפיה אוצר המדינה הוא שייהנה מהתשלומים המשולמים במועד ואילו נפגעי העבירה ייאלצו לקבל את פיצוייהם רק אם אלה שולמו באיחור ותוך הפעלת מנגנון הגבייה. הבחנה כאמור מובילה לאבסורד ואין לקבלה. שלישית,

בחינתו של סעיף 77(ג) לחוק העונשין מעידה גם היא על העדפת הפיצוי לנפגעי עבירה על פני תשלום הקנס, שכן הסעיף מורה: "לענין גביה, דין פיצויים לפי סעיף זה כדין קנס; סכום ששולם או נגבה על חשבון קנס שיש בצדו חובת פיצויים, ייזקף תחילה על חשבון הפיצויים" (ראו גם: ע"פ 10632/07 מנשה מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.2008)). מכל הטעמים האמורים לעיל, ובשל העובדה כי המשיב 1 פועל בעניינו של העותר בהתאם לדין המפורש, איננו סבורים כי קיימת עילה כלשהיא שתצדיק התערבותנו במהלך זה. ממילא אף איננו מוצאים כל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי אשר גם הוא לא מצא להתערב בהיבט זה של בקשת העותר.

7.

נוכח כל האמור לעיל, לא מצאנו כי העתירה דנן מקימה עילה להתערבותנו, ומשכך החלטתנו כי יש לדחותה על הסף.