בג"ץ 3555/07 חאזם יוסף גראם נ. המושל הצבאי

השופט ע' פוגלמן:

1.

העותר 1 (להלן: העותר) הינו תושב רצועת עזה, אשר לעת זו מרצה עונש מאסר בישראל. העותרת 2 היא אזרחית ישראל, ובת זוגו של העותר, ולהם שני ילדים קטינים (העותרים 3 – 4).

2.

העותר והעותרת 2 הגישו בעבר בקשה למתן מעמד לעותר בישראל מכוח נישואיו לעותרת 2. בקשה זו סורבה, ועתירה שהוגשה לבית משפט זה – נדחתה ביום 15.11.06 (בג"צ 10835/02).

3.

העותר רכש תעודת זהות ישראלית מזויפת ורשיון נהיגה מזויף והציגם בפני שוטר אשר עצר אותו לצורך בדיקה, תוך שהוא מתחזה לאדם אחר. בית המשפט הצבאי בשומרון הרשיעו ביום 27.3.07 בשימוש במסמך מזויף ובהתחזות, עבירות לפי סעיפים 261, 265 ו-269 לחוק הפלילי הירדני (תיקון מס' 16) 1960. על העותר נגזרו 50 ימי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי וקנס. העותר עתיד לסיים את ריצוי עונשו ביום 9.5.07. בעתירה זו מבקש העותר כי עם סיום ריצוי העונש יועבר הוא לעיר ג'נין, ולא לרצועת עזה. את בקשתו זו מנמק העותר בכך שהעברתו לעיר ג'נין תקל עליו לשמור על קשר עם משפחתו המתגוררת בנצרת, ואשר פרנסתה עליו.

4.

עם הגשת העתירה ביקש העותר גם צו ביניים המורה על הרחקתו לעיר ג'נין. בעת הגשת העתירה אמור היה העותר לסיים את ריצוי עונשו ביום 29.4.07, אך העותר ויתר על מועד שחרורו המנהלי, ומשכך נדחה מועד שחרורו ליום 9.5.07.

5.

המשיבים טוענים כי אין לעותר זיקה כלשהי לשטחי איו"ש, כי בהתאם לרישומים בני משפחתו (אביו, אמו, אחיו, ואחיותיו) רשומים כמרשם האוכלוסין כתושבי רצועת עזה ולמיטב ידיעתם אכן מתגוררים שם בפועל. כן מבהירים המשיבים כי העורר טען בפני הרשויות כי נשקפת לו סכנת חיים ברצועת עזה, ועניינו הועבר ל"ועדת המאוימים", אשר דחתה את בקשתו. נושא זה אינו נזכר בעתירה ואינו מהווה חלק ממנה. לטענת המשיבים אין עילה לחרוג במקרה זה מנהלי שירות בתי הסוהר, לפיהם מוחזרים אסירים פלשתיניים, לאחר שחרורם, למענם הרשום.

6.

להערכת המשיבים, נוכח עברו הפלילי של העותר, ועל רקע העובדה כי המעבר משטחי איו"ש לישראל קל מן המעבר משטחי עזה לישראל, עולה החשש שמא העותר ישוב ויבקש לחזור אל ישראל ולהמשיך לשהות בה שלא כדין.

7.

לאחר שעיינו בעתירה ובתגובה לה, הגענו לכלל מסקנה כי העתירה אינה מגלה עילה להתערבות בית משפט זה בהחלטת המשיבים.

8.

אין מחלוקת כי העותר אינו זכאי לשהות בישראל. העותר אינו מצביע על כל עילה משפטית שתחייב את הרשויות להעבירו לג'נין עם שחרורו מהכלא. העותר גם אינו טוען כי התגורר בעבר בג'נין, או כי יש לו זיקות הקושרות אותו לשם, וכל טענותיו אינן מציגות אלא שיקולי "נוחות". בנסיבות אלו אין טעם ענייני שמצדיק סטייה מההנחיות שנקבעו על ידי הרשות, וזו רשאית לפעול על פי הנהלים שנקבעו ולהחזיר את העותר, עם שחרורו, למקום מגוריו הרשום (השוו: בג"צ 7880/03 ג'נים נ' שירות בתי הסוהר

(לא פורסם, 8.10.03); רע"ב 9892/05 מדינת ישראל נ' סאלח (לא פורסם, 27.10.05)).

9.

יש לזכור עוד, כי – כפי שציינו המשיבים – לאחר החזרת העותר לרצועת עזה יוכל הוא לפנות בבקשה לקבל היתרי כניסה לישראל.

10.

אשר על כן דין העתירה להידחות בהעדר עילה, וכך אנו מורים.