בג"ץ 359/22 עיריית טירת כרמל נ. מדינת ישראל- כנסת ישראל

השופט ע' פוגלמן :

1.

במסגרת העתירה שלפנינו, מבקשת העותרת, עיריית טירת כרמל, שנורה על ביטול סעיף 19ט(ג1א)(2)(ג) לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק שוויון זכויות ) וסעיף 8 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2021 ו-2022), התשפ"ב-2022. בתמצית, עניינן של ההוראות שביטולן מבוקש בחובת ההנגשה שמוטלת על רשויות ציבוריות (להלן: חובת ההנגשה ). לדברי העותרת, השלטון המרכזי לא ייעד כספים לטובת מימושה של חובה זו, ומשכך נאלצת העותרת לממן זאת מתקציבה. מאחר שמשאביה של העותרת מוגבלים, היא נאלצת לבחור בין מימוש החובה החוקית לבין מימוש יתר חובותיה ואספקת שירותים לתושבים בשטח שיפוטה. זאת ועוד, כעולה מהעתירה, נגד העותרת ונגד רשויות אחרות מוגשים הליכים אזרחיים – תביעות ייצוגיות ואחרות – בגין אי קיום חובת ההנגשה (להלן: התביעות האזרחיות ). יוער כי עתירתה הקודמת של העותרת נמחקה ביום 3.1.2022, וזאת לאחר שבמסגרת העתירה התבקשו אותם הסעדים, אך לא הועלו טענות חוקתיות (בג"ץ 8949/21

עיריית טירת הכרמל נ' כנסת ישראל (3.1.2022); להלן: העתירה הקודמת ).

2.

במסגרת העתירה הנוכחית, מעלה העותרת שורה של טענות חוקתיות, ובהן טענות לפגיעה בכבוד האדם (נוכח החובה שמוטלת על ראש הרשות להצהיר הצהרה שהרשות הקצתה משאבים מתאימים למימוש חובת ההנגשה, סעיף 19ט(ג1א)(2)(ג) לחוק שוויון זכויות); פגיעה בשוויון; ופגיעה בקניין. כן טוענת העותרת לפגמים בהליך החקיקה, וזאת כנטען מאחר שנושא התקצוב לא נדון כדבעי בוועדות הכנסת ולא הוסדר בסופו של דבר בחוק.

3.

לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף. כפי שצוין גם במסגרת פסק הדין בעתירה הקודמת, על פני הדברים נראה שהעתירה מעוררת שאלה (וראו את דברי השופט ד' מינץ שם שלפיהם העתירה מציפה "בעיה של ממש", פסקה 5). עם זאת, גם בעתירה בתצורתה הנוכחית נפלו פגמים שמחייבים את דחייתה על הסף. זאת, הן מאחר שלא צורפו לעתירה משיבים רלוונטיים, הן מאחר משלא מוצו הליכים כנדרש. אפרט.

4.

לעתירה דנן צורפה משיבה אחת, הכנסת. אכן, הסעד שמבקשת העותרת הוא סעד חוקתי בלבד – ועניינו בביטול סעיפי החוק האמורים. הגם שכך, מעלה העותרת טענות שמופנות למעשה כלפי הממשלה, בטענה כי אין די בכספים שמעבירה המדינה לרשויות המקומיות כדי לעמוד בחובות החוק. כך, מדגישה העותרת כי היא תלויה בקבלת תקציבים ייעודיים ומענקי פיתוח ואיזון, אשר תלויים בשיקול דעתו של "הגורם המחליט בממשל המרכזי" (סעיף 40 לעתירה). עוד נטען כי בהעדר תקציב כאמור נאלצת הרשות לבחור בין מימוש חובותיה החוקיות. טענות אלו מכוונות למעשה כלפי משיבי הממשלה הרלבנטיים – אך הם לא צורפו לעתירה. לכך יש להוסיף כי אף לשיטת העותרת נציגי "הממשל המרכזי" הם צד רלבנטי לעניין, וזאת גם בשים לב לכך שבמסגרת התביעות האזרחיות הוגשו בקשות לצירוף נציגים אלה (ראו סעיפים 34, 58-57 לעתירה). משכך, נראה שהעתירה לוקה באי צירופם של גורמים ממשלתיים רלבנטיים, וממילא אף לא מוצו ההליכים מול משיבים אלה (ראו והשוו: בג"ץ 6997/11 ברוש נ' חברת החשמל לישראל , פסקה 3 (5.12.2011); כן ראו באופן כללי: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני, 456-453 (2017) ).

5.

לצד האמור, אף מול המשיבה לא מיצתה העותרת הליכים. כידוע, עובר להגשת עתירה לבית משפט זה, על העותר לפנות לרשות המוסמכת על מנת לאפשר לה להגיב לטענותיו. כפי שציינו לא אחת, אין מדובר בכלל "טכני", הוא נועד לשרת תכליות מהותיות, וככלל, הוא חל גם במסגרת עתירות שמופנות לתוקפו של דבר חקיקה (בג"ץ 267/21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר האוצר , פסקאות 4-3 וההפניות שם (24.1.2021) ; בקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין נדחתה: דנג"ץ 912/21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר האוצר (21.4.2021) ). מיצוי הליכים במקרה דנן היה מאפשר, לכל הפחות, את מיקוד המחלוקת ואת ייעול ההליכים השיפוטיים. בהקשר זה אציין כי אף במסגרת העתירה הנוכחית, טענותיה החוקתיות של העותרת כוללניות, ולא כוללות ניתוח ממצה של חוקתיות החוקים שביטולם התבקש.

נוכח כל האמור לעיל, דין העתירה להידחות על הסף. טענות העותרת שמורות לה לאחר מיצוי הליכים כדין.

משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.