בג"ץ 3748/15 נתנאל צוברי נ. בית הדין הארצי לעבודה

השופט נ' הנדל:

1.העותר נפגע בתאונת עבודה. בשנת 1999 נקבעה לו על ידי נציגי משיב 2 – המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד ) – נכות יציבה בשיעור כולל של 91%. במקביל תבע העותר את האחראי לתאונה שעבר, והגיע עמו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בשנת 2004. על פי ההסכם, זכה המערער לפיצוי כספי, שחושב, בין היתר, על סמך הערכתם של הצדדים את שווין המהוון של גמלאות הנכות מעבודה, שאמור היה העותר לקבל. בשנת 2009 זומן העותר לבדיקת אחוז נכותו מחדש, וזאת מכוח תקנה 37 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות ), העוסקת בנסיבות שבהן רשאי רופא מוסמך לבקש קביעה מחדש של דרגת נכות. העותר הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בטענה שיש להכריז על בטלות ההחלטה לזמנו (ב"ל 1448/10, כב' השופט א' איטח ונציגת הציבור מ' ארינובסקי ) . תביעתו נדחתה, וכך גם ערעור שהגיש לבית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 4895-02-12, כב' השופטות

ר' רוזנפלד , ס' דוידוב-מוטולה ו- נ' רות , ונציגי הציבור ש' צפריר ו- א' זילברשץ ). שתי הערכאות הטעימו כי ההחלטה בעניינו ניתנה כדין. מכאן העתירה שלפתחנו, לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה.

לטענת העותר, יש מקרים בהם אין להפעיל את תקנה 37 האמורה. באופן ספציפי, ובהתייחס למקרה שלו, נטען כי זוהי הדרך הראויה כאשר נוכה שווי גמלאות הנכות העתידיות מפיצוי נזיקי שהתקבל, או כאשר מדובר בקביעת נכות שנעשתה לפני שנים רבות. עוד מעלה העותר טענות כנגד אופן יישום התקנה על ידי המוסד, ביניהן טענות להפליה בין נכים שונים, מגמתיות ביישום ופעולה בחוסר סמכות. מנגד טוען המוסד כי מדובר בטענות "ערעוריות" על פסק דינו של בית הדין הארצי, שנוגעות כולן למקרה הספציפי של העותר ותו לא. לגופו של עניין, נטען כי סוגיית הפעלת תקנה 37 נדונה רבות בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה ובבית משפט זה, וכי המוסד פעל בהתאם לסמכותו, כפי שפורשה בפסיקה.

2.דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה. התערבותו בהחלטות בית הדין מוגבלת למקרים חריגים, בהם התגלתה בהחלטה טעות משפטית מהותית וההתערבות נדרשת מטעמי צדק (ראו למשל בג"ץ 396/15 פרופ' איל וינקלר נ' בית הדין הארצי לעבודה

(22.1.2015)). האם המקרה שלפנינו הוא בגדר מקרים חריגים אלה? במוקד העתירה מצויה תקנה 37 לתקנות, שנועדה לאפשר בחינה מחדש של מצב רפואי. משמעותה של בחינה כזו היא כי אין הכרח שדרגת הנכות שנקבעת למבוטח תהיה סופית. שינוי במצבו הרפואי עשוי לגרור שינוי גם בדרגת הנכות שנקבעה לו (ראו עב"ל 513/06 המוסד לביטוח לאומי נ' טרייגרמן

(15.5.2008)). בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה כבר נקבע, בהקשר דומה, כי גם אם נוכו תשלומים עתידיים משוערים מפיצוי נזיקי – אין בכך כדי למנוע הערכה מחודשת של גובה התשלומים שעל המוסד לשלם לנפגע במקרה המתאים (עב"ל 10874-11-10 סאסי נ' המוסד לביטוח לאומי

(16.2.2011)). כלל זה הגיונו בצדו. אין להלום כי השערות של צדדים להליך נזיקי, בדבר שיעור הגמלאות שתתקבלנה בעתיד מהמוסד, תעמודנה כתריס בפני האפשרות להעריך מחדש את דרגת נכות, אף אם חל שינוי במצבו הרפואי של נפגע.

טענותיו הנוספות של העותר לעניין אופן פתיחת הליך הבחינה מחדש, ואופן עריכתו על ידי המוסד – אף הן אינן מקימות עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית הדין הארצי. כפי שפורט בפסק הדין, לא הונחה תשתית לכך שנפלו פגמים באופן הפעלת הסמכות ובאופן קבלת ההחלטות בעניינו של העותר.

עולה כי הן הטענה המשפטית והן הטענות היישומיות אינן יוצרות עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה.

3.העתירה נדחית. בהתחשב בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.