בג"ץ 3987/99 דניאל מעוז נ. בית הדין הרבני האיזורי

לפני בקשת העותר לחייב את המשיבים בעתירה זו בהוצאותיו.

העותר הגיש לבית משפט זה עתירה למתן צו על תנאי המופנה כנגד המשיב מס' 1, בית הדין הרבני, והמורה לו לנמק מדוע לא יבטל את החלטתו הקובעת כי פרוטוקול הדיון בעניינם של העותר והמשיבה מס' 2, יהא חסוי.

ביום 2.8.99 שיגר העותר הודעה לבית המשפט ובה הוא הודיע כי הוא:

"קיבל לידיו פרוטוקול הדיון שנערך בביה"ד הרבני ביום 14.03.99. משתמע מכך, כי הוסר למעשה החסיון עליו בעטיו [כך במקור - מ'א'] הוגשה העתירה."

לאור זאת, ולאור העובדה כי העותר קיבל מבית הדין את נימוקי פסקו, ביקש העותר למחוק את עתירתו, תוך חיוב המשיבים בהוצאות.

העתירה נמחקה, כמבוקש. הגיעה העת לדון בשאלת זכאותו של העותר לקבלת הוצאות.

מתגובתו של המשיב 1 לבקשה לחיוב בהוצאות, עולה כי, לכאורה, העותר קיבל את פרוטוקול הדיון לידיו, מבלי שהורשה לכך. לתגובה צורפה הצהרת עובדת מזכירות בית הדין, ממנה עולה לכאורה כי העותר נטל את הפרוטוקול האמור, ואף הודה בכך בפניה. עוד צורפה לתגובת המשיב 1, אישור המשטרה על הגשת תלונה נגד העותר בגין גניבת הפרוטוקול בצירוף הודעת המשטרה כי אין בכוונתה לחקור בעניין. מכל מקום, אין חולק על כך כי העותר לא קיבל את פרוטוקול הדיון ברשותו של משיב 1.

הלכה היא מלפני בית משפט זה, כי לא יימצא חוטא נשכר מפרי עוולתו. עמד על כך, כב' השופט מ' חשין באומרו:

". . .[ו] בית המשפט נדרש להלכה המקובלת והידועה כי בית המשפט יעשה כמיטבו ועוול לא יימצא נשכר בעוולתו. . ."

(בג"ץ 3648/97 פטל ואח' נ' שר הפנים ואח' , תקדין עליון, כרך 99, תשנ"ט - תש"ס; פסקה 34 לפסק הדין)

עקרון זה חל אף בענייננו. העותר אשר השיג את מבוקשו בעתירה שלא באמצעות בית משפט זה ובדרך-לא-דרך, לא יהיה זכאי להוצאות מאת המשיבים או מי מהם.

די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

מעבר לנדרש, יוער כי גם על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה לפסיקת הוצאות (ראו: בג"ץ 842/93 אלנסאסרה נ' שר השיכון , פ"ד מח(4) 817) ספק, אם זכאי העותר להוצאות, בשים לב לעובדה כי לא מעשיהם של בית משפט זה או של המשיבים הוא אשר הביא לסיום המחלוקת ביסוד העתירה, אלא מעשהו (הפסול) של העותר עצמו, הוא שהביא לכך.

לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות והיא נדחית בזה.