בג"ץ 4051/13 אגודת העיתונאים בתל אביב נ. רשות השידור

השופטת ע' ארבל :

1.

עניינה של העתירה בבקשת העותרות כי משיבה 1 (להלן: רשות השידור ) תפעיל סמכותה ותעביר את משיב 2 מכל תפקיד ניהולי במשיבה 1, ולחלופין כי משיבה 1 תפעיל סמכותה ותעביר את משיב 2 מכל תפקיד ניהולי במשיבה 1, לפחות עד סוף ההליכים בתובענה המשמעתית שהוגשה נגד משיב 2 על-ידי משיבה 3. ברקע הדברים עמדה תובענה אשר הוגשה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה נגד משיב 2, ששימש במועד הגשת העתירה כמנהל חטיבת החדשות ברשות השידור.

2.

ביום 4.11.13, לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, ובשים לב לעמדת משיבים 3 – 5 כי יש לקבל העתירה במובן זה שיש להורות על ביטול החלטת הוועד המנהל של רשות השידור שלא להעביר בעת הזו את משיב 2 מתפקיד ניהולי, הוצא צו על-תנאי לפיו נדרשו משיבים 1 – 2 לבוא וליתן טעם "מדוע לא תפעיל המשיבה 1 את סמכותה ותעביר את המשיב 2 מכל תפקיד ניהולי במשיבה 1 עד לסיום בירור התובענה המשמעתית שהוגשה על ידי משיבה 3 נגד משיב (בד"מ 25/13), ומתן פסק דין חלוט בעניינו".

3.

ביום 1.1.14 הודיעו משיבים 3 – 5 כי משיב 2 ומשיבה 3 הגיעו להסדר טיעון לפיו יושתו על משיב 2 אמצעי משמעת שונים, כמפורט בהודעת המשיבים 3 – 5, לרבות העברה לתפקיד שאינו ניהולי ופסילה למשך שלושה חודשים מכל תפקיד ניהולי. צוין כי משיב 2 השעה עצמו מתפקיד מנהל חטיבת החדשות ביום 23.12.13, וכי ממועד זה יימנו שלושת חודשי הפסילה. כעולה מן ההודעה ומן הצרופות לה, משיב 2 הודה במסגרת הסדר הטיעון בכתב אישום מתוקן בפגיעה במשמעת שירות המדינה ובהתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, בגין התבטאויות שהשמיע במספר הזדמנויות לאורך שנות עבודתו, לרבות לאחר מינוי לתפקיד מנהל חטיבת החדשות ברשות השידור, כלפי שניים מעובדי רשות השידור על רקע נטייתם המינית. בית הדין למשמעת של עובדי המדינה הרשיע את משיב 2 על פי הודאתו, וביום 29.12.13 גזר את דינו ואימץ את הסדר הטיעון לעניין העונש, כפי שפורט לעיל.

לאור האמור התבקשו ביום 5.1.14 תגובות העותרים והמשיבים 1 – 2 להודעת המדינה.

4.

ביום 7.1.14 הגיש משיב 2 בקשה לדחיית העתירה. הוא סבור כי נוכח ההתפתחויות שתוארו לעיל אין עוד טעם לדון בעתירה ועל-כן ביקש לדחותה ללא צו להוצאות. המשיבים הנותרים נתנו הסכמתם לבקשה זו, בעוד העותרות מסכימות למחיקת העתירה – להבדיל מדחייתה – אך זאת בכפוף לפסיקת הוצאות הולמות ותוך מחאה על העונש הקל לשיטתן שהושת על משיב 2. העותרות הוסיפו כי הן שומרות על זכותן לנקוט הליכים משפטיים ככל שיחליט משיב 2 להציג מועמדותו לתפקיד ניהולי ברשות השידור.

5.

בפתח הדברים, ולמען הסר ספק נבהיר כי איננו מביעים עמדה לעניין ההסכמות אליהן הגיעו משיב 2 ומשיבה 3 במסגרת הסדר הטיעון ולעניין העונש שנגזר על משיב 2, באשר עניין זה חורג מגדר המחלוקת שהועמדה להכרעתנו.

6.

דומה כי עתירה זו מיצתה את דרכה משהושגה תוצאה שהייתה מתבקשת בנסיבות העניין נוכח פסיקתו העקבית של בית משפט זה, אשר הדגישה את חובת הנאמנות של עובד הציבור ושל הרשות הציבורית, כמו גם את החשיבות להבטיח הפעלה ראויה של הסמכות השלטונית ואת אמון הציבור בכך שזו אכן מופעלת באופן ראוי (ראו למשל: חוות דעתי ב-בג"ץ 4921/13 אומ"ץ אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי נ' ראש עיריית רמת השרו ן (14.10.13) וההפניות שם; בג"ץ 4267/93 אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' ראש ממשלת ישראל , פ"ד מז(5) 441, 461 – 463 (1993); בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל , פ"ד מז(5) 404 (1993); בג"ץ 5853/07 אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה , פ"ד סב(3) 445 (2007)). "ביסוד השירות הציבורי עומד האדם. עמידה על מינויו של האיש המתאים, והעברתו מתפקידו של האיש הלא מתאים, הם תנאי בסיסי לקיומו של שירות ציבורי הנהנה מאמון הציבור" (בג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מח(2) 749, 775 – 776 (1994)). מתפישת הנאמנות של עובד הציבור נגזרת גם חובת הגורם בעל הסמכות להפעיל שיקול דעת ולבחון את התאמתו של עובד הציבור – או אדם המועמד לשמש ככזה - לתפקיד אליו הוא מועמד או שבו הוא מכהן, ועד כמה ראוי הוא לו, ולעניין זה נדרש הוא להביא בחשבון גם הליכים המתנהלים נגדו (ראו למשל בג"ץ 4921/13 הנ"ל ).

העתירה שבפנינו התמקדה בשאלת ההשעיה כל עוד הליך משמעתי תלוי ועומד. שלב זה כרוך בשיקולים הייחודיים לו, ונוגעים בעיקרם לחזקת החפות העומדת לעובד המדינה הנאשם. ואולם, רוחם של הדברים יפה גם לענייננו, וטוב היה לו היתה מנחה את המשיבים 1 – 2 עוד בטרם הגיע העניין אל סיפו של בית משפט זה.

7.

אשר לסוגיית ההוצאות, לאחר שבחנו את טעמי הצדדים אנו סבורים כי יש מקום לפסיקת הוצאות במקרה זה. בדיון בפנינו הביעו משיבים 1 – 2 עמדה נחרצת נגד הסעד המבוקש בעתירה, הגם שעמדתם הברורה של משיבים 3- 5 בעניינם, ולפיה יש לקבל העתירה, הייתה ידועה להם. זאת ועוד, עמדתם זו הוצגה הגם שלטענתם ההליך המשמעתי ייארך עוד זמן רב. אין צורך להכביר מילים כי עמדה זו אינה מתיישבת עם הרוח העולה מן הפסיקה במקרים כגון דא. ואכן, הודעה על מגעים בין הצדדים התקבלה רק בחלוף מספר שבועות לאחר ההחלטה על הוצאת צו על - תנאי.

הרושם

המתקבל אפוא הינו כי העתירה לא היתה נטולת יסוד ואף קידמה את ההליכים בתיק זה, ומשכך ישנה הצדקה לפסיקת הוצאות.

לאור האמור אנו מורים על מחיקת העתירה. המשיבים 1 – 2 יישאו בהוצאות העותרות ובשכר טרחת עורך דינן בסך של 5,000 ₪ כל אחד.

הדיון שנקבע ליום 29.1.14 מבוטל.