בג"ץ 4111/09 אליהו שמואל נ. המוסד לביטוח לאומי

השופטת ע' ארבל :

עתירה למתן צו על תנאי נגד המשיב כי יבוא וינמק מדוע לא יבוטל פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בבר"ע 97/09 לאור טעות משפטית מהותית שנפלה בו.

העותר נפגע בתאונה שהוכרה על-ידי המשיב כתאונת עבודה בחודש דצמבר 1997. בחודש פברואר 2008 הגיש העותר בקשה למשיב כי ידון מחדש במצבו בשל ההחמרה שחלה בו, כך לפי טענת העותר, מאז קרות התאונה. ועדה רפואית שדנה בעניינו של העותר קבעה בחודש יוני 2008 כי לא חלה החמרה במצבו. העותר ערער על ההחלטה בפני הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) (להלן: ועדת העררים ), אשר קבעה בהחלטתה בערעור כי לא נמצאו מגבלות בתנועות עמוד השדרה וכי הממצאים שאובחנו בבדיקת ה- E.M.G

שערך העותר לא הופיעו בבדיקה הקלינית. במסגרת ההחלטה, ציינה ועדת העררים כי הממצאים שנצפו בבדיקתו של ד"ר וייס, שאישור מטעמו צורף לערעור על-ידי העותר, אינם תואמים את הממצאים שנצפו בעת בדיקתו של העותר על ידה. מחמת כך, קבעה וועדת העררים כי לא חלה החמרה במצבו האורטופדי של העותר. לצד זה, ערכה הוועדה לעותר בדיקה נוירולוגית ומצאה כי קיימת "ירידה בכל סוגי התחושה בצורת מגף גבוה ברגל שמאל". על אף מסקנתה זו, קבעה הוועדה כי לא חלה החמרה במצבו הנוירולוגי של העותר. העותר לא אמר נואש, וערער על החלטה זו בפני בית הדין האזורי לעבודה. בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (כב' השופט מ' שוורץ) דן בערעור ופסק כי לא נפל כל פגם בעבודת ועדת העררים שהתייחסה לכל טענות העותר ולמסמכים שצירף אליהן, בצורה נאותה. העותר הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו בפני בית הדין הארצי לעבודה,

תוך שהוא מפנה לאישור שניתן לו לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התקנות ), בו נכתב כי חלה החמרה במצבו. בהחלטתו מיום 22.2.09 הורה בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופט ע' רבינוביץ') למשיב להודיע האם מוסכם עליו כי עניינו של העותר יוחזר לועדת העררים כדי שתיתן דעתה בנוגע לממצאים שונים שהציג בפניו העורר, ותבחן האם לאור ממצאים אלה יש להעניק לעותר אחוזי נכות כלשהם. המשיב הסכים למוצע ולהסכמתו ניתן תוקף של פסק דין. ביום 5.4.09 הגיש העותר לבית המשפט הודעה במסגרתה ביקש כי ועדת העררים תדון גם בהחמרה הנטענת בגבו על אף שמצאה זה מכבר כי לא קיים ליקוי כאמור. בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטים ע' רבינוביץ', י' פליטמן וש' צור) דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש העותר בשאלה זו, בקובעו כי לא נפל פגם בעבודת הוועדה; כי היא לא נמנעה מלהתייחס למכתב שהציג, אך קבעה כי הממצאים המפורטים בו אינם תואמים את הממצאים אליהם הגיעה; וכי אין באישור שניתן לעותר לפי תקנה 36 לתקנות, כדי לסייע לו לאור ההלכה כי אישור זה מהווה "כרטיס הכניסה" לוועדה, אך היא אינה כפופה לאמור בו. מכאן העתירה שבפנינו.

במסגרת העתירה טוען העותר כי בהחלטתו של בית הדין הארצי לעבודה נפל פגם משפטי מהותי לאור התעלמותו מחוות הדעת של ד"ר וייס בו נאמר מפורשות כי לא נתגלו בו פגימות חדשות המחמירות את מצבו. לדבריו, מצבו הרפואי הולך ומתדרדר והמסמכים מוכיחים זאת ומדברים בעד עצמם.

דין העתירה להידחות על הסף. עניינו של העותר נידון בארבע ערכאות שונות שדחו את טענותיו בדבר החמרה בליקוי בגבו. הטענות אותן שטח העותר בעתירתו שבפנינו אינן שונות במהותן מאלו שהועלו בפני ארבע הערכאות הקודמות שדנו בעניינו. בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור נוספת על הכרעות שניתנו על ידי בתי המשפט והתערבותו בפסיקתם מצטמצמת אך לאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם מזדקרת טעות משפטית מהותית והצדק מחייב התערבותו של בית המשפט (ראו למשל בג"צ 3336/09 גלבוע נ' שופט בית המשפט העליון, סלים ג'ובראן (לא פורסם, 4.5.09); בג"צ 2619/04 בסון נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 19.3.04)). הטענות שבפנינו הן בעיקרן טענות שבעובדה ושבמומחיות רפואית ואינן טענות משפטיות, ואשר על כן אין הן מצדיקות את התערבותו של בית משפט זה. מעבר לנדרש יצוין, כי ככל שהעתירה מופנית למשיב דכאן, אין היא מגלה עילה, באשר המשיב אינו הנמען לצו אותו מבקש העותר כי נוציא.

העתירה נדחית איפוא.