בג"ץ 4128/06 אביבית גור מחלוף נ. משרד המשפטים פרקליטות המדינה

1.עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרת כי בית משפט זה יתערב בהחלטתה של מנהלת תחום עררים בפרקליטות המדינה, ויורה על העמדתה לדין של הגב' שרה חמאני צמח (להלן: הנילונה ).

2.העותרת והנילונה היו בעבר חברות. ביום 27.08.04 נקרא השוטר רס"ר שלומי טולדו (להלן: השוטר ) לאזור ביתה של העותרת. השוטר פגש במקום את העותרת, שמסרה לו כי הנילונה תקפה אותה בכך שמשכה אותה בשערותיה, שרטה אותה והפילה אותה על הרצפה. השוטר זיהה על המתלוננת סימני אלימות קלים. בשלב מאוחר יותר תחקר השוטר את הנילונה בשטח. זו מסרה לו את גרסתה, לפיה העותרת תקפה כשבועיים לפני הארוע את אחיינה. ביום הארוע, כך טענה הנילונה, היא חלפה עם בן אחיה ליד בית העותרת, וזו ניסתה לתקוף את הילד פעם נוספת. הנילונה, כך על פי גרסתה, נחלצה להגנתו של בן אחיה והחזיקה את העותרת בידה, ואילו העותרת מצידה תקפה אותה. השוטר זיהה אף על הנילונה סימני אלימות קלים.

בעקבות התלונה הובאו העותרת והנילונה לתחנת המשטרה ונחקרו באזהרה. השתיים חזרו על עיקרי גרסתן: העותרת טענה כי הנילונה מלמדת את בן אחיה לקלל אותה וכי היא הותקפה על ידה. העותרת לא פרטה כיצד החל האירוע, הכחישה כי תקפה את בן אחיה של הנילונה ומסרה כי "דחפה את הילד אך לא הרביצה לו". הנילונה מצדה שבה וטענה כי הגנה על אחיינה. היא טענה כי הילד אינו לגמרי "בסדר", כי הוא כינה את העותרת בהזדמנות קודמת בשם גנאי, ולכן העותרת הכתה אותו.

3.העותרת המציאה למשטרה קלטת ותמליל הקלטה בינה לבין בן האח, התומכים, לטענתה, בגרסתה. ההקלטה, כך הוברר, מקוטעת ומחולקת על פני מספר שיחות. בנוסף, הודיעה המשטרה לפרקליטות המדינה, במסגרת הטיפול בערר, כי היה בכוונתה לזמן את הילד למסירת הודעה, אך מבירור שנערך עם פקידת הסעד המטפלת בילד עלה כי מדובר בקטין נזקק, הסובל מבעיות נפשיות, ילד חרדתי אשר היה בעבר מאושפז בבתי חולים פסיכיאטריים והשוהה בפנימייה. פקידת הסעד המליצה, אפוא, שלא לזמן את הקטין לתחנת המשטרה. עוד נמצא כי לנילונה, כמו גם לעותרת, אין הרשעות קודמות. לאור האמור החליטה המשטרה לסגור את התיק בשל "חוסר עניין לציבור".

4.העותרת הגישה לפרקליטות המדינה ערר כנגד החלטת המשטרה. לאחר בחינת התיק על ידי הגורמים המוסמכים בפרקליטות המדינה, החליטה מנהלת תחום עררים בפרקליטות המדינה לדחות את הערר. במכתבה לעותרת ציינה היא, בין השאר, כי:

"מהממצאים שבתיק החקירה עולה לכאורה כי לא ניתן לקבל את טענתך לפיה המדובר במצב מובהק של תקיפה חד צדדית. לא ניתן לשלול את סבירות גרסת הנילונה, לפיה היא תפסה בידך כדי למנוע ממך להכות את הילד. בנסיבות העניין לא נוכל לייחס משקל ראייתי לשיחה המוקלטת שערכת, וזאת בשל מצבו של הקטין. על פי המלצת פקידת סעד המטפלת בעניינו של הקטין, גביית גרסתו לאירוע עלולה להזיק לו ולכן לא נגבתה.

במצב דברים זה ובמכלול נסיבות העניין, אנו סבורים כי מדובר בסכסוך אשר ההליך הפלילי אינו מהווה מסגרת מתאימה ליישובו".

העותרת שבה ופנתה לפרקליטות המדינה כדי לשנות מההחלטה, אך גם פנייתה זו נדחתה. מכאן העתירה שלפנינו.

4.דין העתירה להידחות על הסף. הלכה פסוקה היא כי על המגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק לצרף כמשיבים את מי שעלולים להיפגע מן ההחלטה. במקרה דנן, לא צירפה העותרת לעתירתה את הנילונה כמשיבה, הגם שזו עלולה היתה לעמוד לדין פלילי אם היתה העתירה מתקבלת.

זאת ועוד. דין העתירה להידחות אף בהיעדר עילה. כידוע, מידת התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעת רשויות אכיפת החוק והתביעה הינה מצומצמת ביותר. בית המשפט יתערב בהחלטה שלא להעמיד נילון לדין פלילי רק במקרים נדירים ביותר, בהם לוקה ההחלטה ב"עיוות מהותי" או ב"חוסר סבירות קיצוני" (ראו למשל: בג"צ 6271/96 בארי נ' היועמ"ש , פ"ד נ (4) 425, 430; בג"צ 935/89 גנור נ' היועמ"ש , פ"ד מד (2) 485, 523). במקרה דנן, החליטה מנהלת תחום עררים בפרקליטות המדינה כי אין מקום לנקוט בהליך פלילי. החלטתה מבוססת על בחינת חומר החקירה, ממנו עולה כי אין מדובר באירוע תקיפה מובהק, כטענת העותרת, אלא בסכסוך הדדי, על רקע אישי, כשחומר הראיות אינו מצביע באופן חד משמעי על נסיבותיו. בנסיבות אלה, בהתחשב בגרסאותיהן הסותרות של העותרת ושל הנילונה, בפגיעות הקלות וההדדיות, ובהעדר רישום פלילי לחובת מי מן השתיים – לא נפל כל פגם בהחלטה שלא להעמיד את הנילונה לדין. ברי כי אין מדובר באחד מאותם מקרים נדירים, בהם יש מקום להתערבות בית משפט זה בהחלטת רשויות התביעה.

אשר על כן, העתירה נדחית.