בג"ץ 4350/14 מוחמד גמאל נעמאן עלאא אלדין נ. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש

השופט ח' מלצר:

1.

העותר נתון במעצר מנהלי מתאריך 27.3.2013. צו המעצר המנהלי, מושא העתירה, הינו הצו השלישי שניתן בעניינו של העותר ותוקפו מתאריך 26.3.2014 ועד לתאריך 25.9.2014. הצווים הקודמים שהוצאו בעניינו של העותר, נידונו גם הם בעתירות בפני בית משפט זה (ראו: בג"ץ 5096/13 – שם נדחתה עתירתו של העותר, ובג"ץ 1807/14 – שם חזר בו העותר מעתירתו). טענתו המקורית של העותר, בעתירה שלפנינו (שלא נתמכה בתצהיר) היתה, שבנסיבות, אין עוד אפשרות לחזות את מסוכנותו של העותר, ועל כן דין צו המעצר המנהלי שהוצא על ידי המשיב 1 להתבטל. כן טען העותר כי לא היה מקום שהמשיב 2 יאשר במסגרת סמכותו הערעורית את צו המעצר המנהלי בין בכלל ובין למלוא תקופת תוקפו של הצו, וזאת נוכח העובדה שבית המשפט הצבאי שדן בעניין כערכאת ביקורת ראשונה, ראה לקצר קיצור לא מהותי את תקופת מעצרו של העותר ולהגבילה עד לתאריך 24.7.2014.

2.

עם הגשת העתירה, נתבקשה תגובתה המקדמית של פרקליטות המדינה לעתירה. בתגובה שהוגשה, נאמר, בין השאר, כי צו המעצר המנהלי שהוצא כאן, ניתן לאחר שהמפקד הצבאי השתכנע כי העותר הוא פעיל חמאס בכיר, אשר שב לפעילות בכירה בארגון האמור. כן נטען, שהעותר היה בקשר עם בכיר חמאס מהשומרון, ואליד עלי, אשר פעל לחידוש פעילות חמאס באזור יהודה ושומרון, בהכוונת מפקדת החמאס בחו"ל. נוכח האמור נטען, כי קיימים טעמי ביטחון החלטיים, קרי הצורך בשמירה על ביטחון האיזור וביטחון הציבור, ואלה מחייבים לעת הזו, את המשך החזקתו של העותר במעצר מנהלי, ולפיכך דינה של העתירה להידחות.

3.

בדיון שהתקיים בפנינו בתאריך 7.9.2014, היו המשיבים נכונים להציג בפני בית המשפט חומר מודיעיני בעניינו של העותר במעמד צד אחד ובדלתיים סגורות, ובלבד שתינתן לכך הסכמת העותר, אך בא-כוח העותר סירב בשמו להצגת החומר. בא-כוח העותר גרס בהקשר זה שהוא מוכן לצאת מנקודת הנחה כי מה שכתוב בהחלטת המשיב 2, לגבי העותר, הוא נכון, דהיינו שהוא פעיל חמאס, ויש לו פעילות בכירה בארגון. הוא ביקש איפוא, לצמצם את עתירתו, לעניין אחד ויחיד, שביחס אליו אין צורך לראות, לשיטתו, את החומר החסוי. עניינו של אותו נושא, שני ראשים לו:

(א) לטענת העותר, ערכאת הביקורת הראשונה, שבחנה את צו המעצר המנהלי, ראתה כאמור, לקצר את צו המעצר קיצור לא מהותי והנה ערכאת הערעור (המשיב 2) נענתה לערעור המשיב 1, ביטלה את הקיצור הלא מהותי, והחזירה את צו המעצר המנהלי לאורכו המקורי. בהקשר זה הפנה בא-כוח העותר, להחלטה שניתנה בדבר מי שנטען, לדברי בא כוח העותר, כי היה שותפו של העותר, ולגביו קוצר המעצר המנהלי, קיצור לא מהותי, מבלי שהיה ערעור מצידו של המשיב 1 על החלטה זו.

(ב) ערעור שהגיש

העותר כנגד החלטת ערכאת הביקורת הראשונה מיד בסמוך לאחר הינתנה (31.3.2014) לא נקבע לדיון בדחיפות והועד רק לתאריך 8.5.2014. מאידך, הערעור שהגיש המשיב 1 כנגד ההחלטה האמורה והקיצור הלא מהותי בתקופת המעצר המנהלי שנכלל בה, צורף מיידית לערעורו של העותר, ונדון יחד עימו בתאריכים: 8.5.2014 ו-18.5.2014.

4.

לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, ובתגובה המקדמית שהוגשה על ידי פרקליטות המדינה ונספחיה, ושמיעת טיעוני הצדדים, החלטנו לדחות את העתירה. נימוקינו לכך יובאו בתמציתיות להלן.

5.

בעתירות שבהן נתקפים צווים מנהליים – אנו מאפשרים למדינה להציג חומר חסוי לבית המשפט במעמד צד אחד בלבד, אם ניתנת לכך הסכמתו של העותר (ראו: בג"ץ 792/88 מטור נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית , פ"ד מג(3) 542 (1989)). עם זאת, במקרים בהם העותר מתנגד להצגת החומר החסוי במעמד צד אחד, קמה לטובת הרשות חזקה שלפיה היא קיבלה את ההחלטה, מושא הביקורת השיפוטית, כדין בהתבסס על אותו חומר ומי שמבקש להפריך חזקת תקינות זו – עליו הראיה , ואם אין הוא מצליח לעשות כן, דין עתירתו להידחות (ראו: בג"ץ 672/88 לבדי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית , פ"ד מג(2) 227 (1989); בג"ץ 5696/09 מוגרבי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (15.2.2012)).

6.

בדיון שקיימנו הובהרה לבא-כוח העותר, התוצאה האפשרית הנ"ל נוכח אי ההסכמה של העותר להצגת החומר החסוי, ובא-כוח העותר בחר שלא לערער על חזקת התקינות האמורה, והצהיר שהוא מוכן לצאת מנקודת הנחה שמה שכתוב בהחלטת המשיב 2 לגבי העותר הוא נכון. בהתחשב בעמדה זו, לצד העובדה שהעותר צמצם את עתירתו כאמור, וכן בשים לב לפראפרזה שנמסרה לגבי העותר במסגרת התגובה המקדמית, כאמור בפסקה 2 שלעיל – הגענו למסקנה כי העותר לא עמד בנטל המוטל עליו לסתור את חזקת התקינות בדבר נכונות ההחלטות, מושא העתירה. זה המקום להדגיש עוד כי במקרה שלפנינו אין מדובר בחזקת התקינות המינהלית של הצו, מושא העתירה בלבד, שכן צו זה נבחן גם פעמיים בפני שתי ערכאות של ביקורת שיפוטית טרם שהוגשה העתירה והן ראו לאשרו, זאת לאחר שהוצג בפניהן החומר החסוי בעניינו של העותר.

7.

עתה נעבור לבירור הטענות שהועלו על ידי בא כוח העותר במסגרת הסוגיה אותה הותיר העותר לדיון, לאחר צמצום עתירתו. אף דינן של טענות אלה להידחות. מסתבר כי קבלת ערעור המשיב 1, שהביאה לביטול הקיצור הלא מהותי על ידי

המשיב 2, נבעה, בין השאר, מהעובדה שבמהלך מעצרו המנהלי האחרון של העותר, ולאחר החלטת ערכאת הביקורת הראשונה (בית המשפט הצבאי) התווסף חומר חסוי חדש לגביו, שהצדיק, לדעת המשיב 1, לאשר את צו המעצר המנהלי למלוא התקופה המקורית שהיתה נקובה בו ועקב כך הוא הגיש ערעור על החלטת ערכאת הביקורת הראשונה.

8.

המשיב 2 ראה לקבל את טעמיו של המשיב 1, שהובאו לעיל, בהחלטתו המנומקת (נספח ו' לעתירה), זאת לאחר שעיין גם הוא בחומר החסוי. לנו לא התאפשר לבדוק את הדבר לגופו בשל סירוב העותר להתיר לנו לעיין בחומר החסוי וממילא גם לא יכולנו, איפוא, לבחון את השווה והשונה בין העותר לבין מי שנטען כי היו שותפיו בפעילויות האסורות. מכאן שאף בנושא זה לא עלה בידו של העותר להראות שהחלטתו של המשיב 2 (אשר לו הוצג, כאמור, החומר החסוי) – לא היתה מבוססת.

9.

לבסוף, ומבלי לפגוע בכל מסקנותינו הנ"ל מוצאים אנו לנכון להדגיש את המובן מאליו – כי בעת שמוגש ערעור לבית המשפט הצבאי לערעורים, ועניינו צו מעצר מנהלי, על המזכירות של המשיב 2 לקבוע את הדיון בערעור בהקדם האפשרי, תוך התנהלות שוויונית, אשר איננה תלויה בזהותו של המערער (בין אם מדובר במי שצו המעצר המנהלי חל עליו, ובין אם מדובר במפקד הצבאי שהוציא את הצו). אנו מבקשים כי הערתנו זו תובא לתשומת לב המשיב 2.

10.

נוכח כל האמור לעיל – העתירה נדחית ללא צו להוצאות.