בג"ץ 4362/11 בני סלע נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

עניינה של עתירה זו ברצונו של העותר להשיג על החלטות ביניים של בית משפט השלום בראשון לציון, במסגרת ההליך הפלילי שמתנהל כנגדו בת"פ 3927-07 (כבוד השופטת ע' וינברג-נוטוביץ ) (להלן: ההליך הפלילי ) .

וזו תמצית העובדות הרלוונטיות לענייננו. כפי העולה מן העתירה וצרופותיה, לעותר בעיות מתמשכות הקשורות בייצוגו במסגרת ההליך הפלילי. תחילה, יוצג על ידי עו"ד וייס, שמונה לו מטעם הסנגוריה הציבורית, אך זה שוחרר לבסוף מן הייצוג לאחר מסכת ארוכה של הליכים הקשורים בנושא. בראשית ההליכים, ביקש העותר את הפסקת ייצוגו על ידי עו"ד וייס. בקשה זו נדחתה על ידי בית משפט השלום, וערעור שהוגש על ידי העותר נדחה לגופו על ידי בית המשפט המחוזי. מאוחר יותר, כאשר המשיכו קשיי הייצוג, ביקשה הסנגוריה הציבורית עצמה להשתחרר מייצוג העותר. בית משפט השלום דחה אמנם את הבקשה, אך ערעור שהגישה הסנגוריה הציבורית לבית המשפט המחוזי התקבל, והיא שוחררה מן הייצוג. אך בכך לא תמו ההליכים. העותר הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בקשתו נדחתה, אך נקבע כי ככל שיביע בהמשך ההליך רצון כנה בייצוג מאת הסנגוריה הציבורית, תוך שיתוף פעולה עימה, הוא יוכל לשוב ולבקש זאת מבית משפט השלום. חודש לאחר שניתנה החלטה זו, שב העותר וביקש ייצוג ציבורי מבית משפט השלום, אשר נעתר לבקשתו ומינה את עו"ד וייס בשנית. ואולם, גם בהזדמנות הנוספת לה הוא זכה, לא היה כדי להועיל, והוא המשיך שלא לשתף עימו פעולה. ביום 31.1.2011 הגישה הסנגוריה הציבורית בקשה חדשה לשחרור מייצוג. בית משפט השלום דחה את הבקשה אך ביטל את מינויו של עו"ד וייס ומינה שני סנגורים אחרים תחתיו. ביום 20.2.2011 שבה וביקשה הסנגוריה הציבורית את שחרורה. בבקשה נטען כי העותר סירב להעביר לסנגורים את חומר החקירה שבידיו, חזר והביע חוסר אמון בהם והודיע כי עליו לשקול ולגבש את עמדתו אם הוא מעוניין בייצוג על ידם. בית המשפט ביקש את תגובת העותר לבקשה, ומשזו לא כללה כל התייחסות עניינית לטענות הסנגוריה או הכחשה של טענות אלו, נעתר לבקשה.

במסגרת עתירה זו מבקש העותר להשיג על שלוש החלטות ביניים של בית משפט השלום. האחת, היא ההחלטה לשחרר את הסנגוריה הציבורית מייצוגו. לטענתו, הוא ניסה לערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, אך ערעורו לא נקלט במערכת של בית המשפט. עוד הוא טוען, כי כעת אין ביכולתו להשיג על ההחלטה בפני בית המשפט המחוזי, שכן בינתיים מונתה שופטת בית משפט השלום לשופטת בבית המשפט המחוזי, ואין בנמצא שופט המסוגל לדון באובייקטיביות בעניינו. השנייה, היא החלטת בית משפט השלום לפיה עליו לצמצם את רשימת עדיו לחמישה עדים בלבד, והשלישית, היא החלטתו של בית המשפט שלא לאפשר את זימונם של שניים מן העדים אותם ביקש להעיד במשפטו. לטענתו, נימוקיו של בית המשפט להחלטה, לפיהם כלל העדים אמורים להעיד על אותו הדבר ועל כן אין לזמן את כולם, אינם יכולים לעמוד.

לאחר עיון בעתירה על צרופותיה מצאנו כי דין העתירה להידחות על הסף, וזאת מבלי להיזקק לתגובת המשיבה.

כידוע , " בית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בהליכים אזרחיים או פליליים לפני בתי המשפט הרגילים, אלא אם עולה טענה של העדר סמכות, או אם מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור "

(בג"צ 583/87 הלפרין נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(4) 683, 702 (1987); ראו גם: בג"צ 5312/05 זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.6.2005); בג"צ 278/09 אשד נ' בית המשפט המחוזי תל אביב

(לא פורסם, 30.3.2009)). במקרה דנן, לא נמצא לנו כי קיימות נסיבות קיצוניות כגון אלו, המצדיקות את התערבותנו. השתלשלות ההליכים בעניין ייצוגו של העותר תוארה לעיל בפירוט יחסי, ולא בכדי. פעם אחר פעם ניסה בית המשפט לדאוג לכך שהעותר יזכה לייצוג משפטי, ופעם אחר פעם עלו ניסיונות אלו בתוהו, נוכח חוסר שיתוף הפעולה המתמשך מצידו. במצב דברים זה, כאשר הסנגורים מתחלפים חדשות לבקרים (בליוויים של הליכים משפטיים מרובים), לא ניתן היה לנהל את ההליך המשפטי באופן רציף ותקין. אכן, התנהלותו של העותר לא הותירה בידי בית משפט השלום כל ברירה אחרת. לא היה מנוס משחרור הסנגוריה הציבורית מייצוגו.

באשר לטענות העותר ביחס לעדים שהותר לו לזמן למשפטו, הרי שההחלטה בעניין זה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט המחליט בנוגע לרלוונטיות של עדים אלו להליך המשפטי המתנהל (ראו: סעיף 106(א) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). כך או כך, ככל שיבקש העותר להלין על החלטה זו תהא הדרך פתוחה בפניו לעשות כן, במסגרת של ערעור על פסק הדין שיינתן בעניינו.

סוף דבר, העתירה נדחית.