בג"ץ 4363/07 נוף יוסף נ. מדינת ישראל

השופטת א' פרוקצ'יה :

העותר, אסיר המרצה מאסר ארוך שנים, מבקש להורות למדינה לשחרר אסירים יהודיים, כמחווה של רצון טוב, לרגל חגי ישראל, כגון חג החירות וחג העצמאות, כפי שנהוג לטענתו, לגבי אסירים פלשתינים.

הטעמים לבקשה זו נעוצים, לטענת העותר, בתנאי הכליאה הקשים בבית הסוהר, בצורך להקל על העומס בבתי הכלא, ולשפר את תנאי החזקתם של האסירים, ולאפשר להם לשקם את חייהם, ולאור זאת שחלק מן האסירים חפים מפשע ומרצים מאסר על לא עוול בכפם. עוד טוען העותר כי לא יעלה על הדעת כי אסירים פלשתינים מורשעי מעשי טרור שהורשעו במעשי הרג ישוחררו לרגל חגיהם, ואילו אסירים יהודיים לא ישוחררו אף הם בחגיהם שלהם וימשיכו להינמק בכלא.

דין העתירה להידחות על הסף. העתירה היא כוללנית וגורפת, והטענות המועלות בה הן חסרות מידה ושיעור, ולוטות בערפל; הן מעלות, לכל היותר, את תהייתו של העותר על מה שנראה בעיניו כמהלך רצוי וראוי, אך אין בהן כל עילה ברורה ומגובשת המצדיקה פנייה לבית משפט זה (בג"ץ 1910/94 ח"כ עוזי לנדאו נ' עיריית ירושלים , פ"ד מח(4) 403; בג"ץ 46/00 ירדן נ' ראש הממשלה , תק-על 2000(1) 5, בג"ץ 6057/06 נהיר נ' בן שושן , תק-על 2006(3) 2855). מדיניות השחרור המוקדם של אסירים מוסדרת על בסיס אינדיבידואלי בדינים הנוגעים לענין ועשויה לבוא גם בגדרה של סמכות החנינה הנתונה בידי נשיא המדינה. היא אינה נקבעת בידי בית משפט זה, לא כל שכן על-יסוד טענות כוללניות החסרות כל תשתית בעובדות ובדין.

העתירה נדחית על הסף.