בג"ץ 4512/99 יגאל אייזין נ. מדינת ישראל

בקשה לקיום משפט חוזר.

1.ביום 12.9.96 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים ד' ברלינר, ש. גדות וצ' גורפינקל) במסגרת תפ"ח 11/96 את המבקש בביצוע סדרת עבירות הכוללות אינוס בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 345 (א)(1) , בנסיבות המתוארות בסעיף 35(ב)(2) ו - (4) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין"), סחיטה באיומים (עבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין) , סחיטה בכח (עבירה לפי סעיף 427 (א) סיפא לחוק העונשין), הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 245 (ב) בנסיבות המתוארות בסעיף 249א (2) לחוק העונשין) ומעשה סדום בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 347 (ב), בנסיבות המנויות בסעיף 345 (א)(1) ביחד עם סעיף 345 (ב)(2) ו - (4) לחוק העונשין). ביום 29.9.96 נגזרו על המבקש שמונה שנות מאסר, מהן שבע שנים לריצוי בפועל. ביום 3.4.97 דחה בית המשפט העליון (כב' השופטים א' גולדברג, י' זמיר וד' דורנר) את ערעורו של המבקש (ע"פ 8048/96) בקבעו, כי אינו מוצא מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי או בעונש שנגזר על המבקש.

2.הרשעתו של המבקש התייחסה למסכת מעשי סחיטה, איומים ואונס שהפעיל המבקש נגד מי שהיתה חברתו מזה כארבע שנים ואשר נפרדה ממנו כחודשיים בטרם התרחשו האירועים שעמדו ביסוד ההרשעה. עיקרי הממצאים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הם אלה: המבקש כפה על המתלוננת (ביום 4.11.95), תוך הכאתה ואיום עליה בסכין, להתפשט, צילם אותה בעירום, אנס אותה, הוסיף וצילם אותה בעירום. למחרת החתים אותה על "הסכם" לפיו יהיה רשאי לעשות במתלוננת כחפצו במשך כחצי שנה, וכל זאת תמורת הסכמתו שלא לפרסם את התמונות שצילם, על כל המשתמע מכך עבור המתלוננת. על בסיס "ההסכם" האמור, אכן קיים המערער יחסי מין עם המתלוננת משך כחודש (עד 9.12.95), במהלכו היכה את המתלוננת, שב ואיים עליה, שב וצילם אותה. בעקבות מסכת אירועים זו התלוננה המתלוננת במשטרה נגד המבקש (ב- 11.12.95). תלונה זו (וצו בית משפט שהוצא בעקבותיה והורה למבקש להימנע מלהתקרב למתלוננת) לא הניאה את המבקש מלשוב על מעשיו. ב- 4.2.96 אילץ המבקש את המתלוננת לנסוע עמו למפעל השייך לידידו ושם, באיומי סכין ובאיומי רצח, אילצה לשתות משקאות חריפים ולהתפשט, איים עליה, כי ירצח אותה אם תשוב ותתלונן למשטרה. בסוף אותו אירוע הסיע המבקש את המתלוננת לדירתה, שם עשה בה מעשה סדום. לאחר מכן שב המבקש ואיים על המתלוננת, על מנת שתימנע מלהתלונן ותשוב ותעמיד עצמה לרשותו.

3.בית המשפט המחוזי ביסס את הרשעתו של המבקש בראש ובראשונה על עדותה של המתלוננת. בהתייחסו לעדות זו, כפי שהובאה בפניו, ציין בית המשפט:

"עדותה של ...הייתה עניינית, בהירה, הדברים נאמרו בסדר ותוך משמעת עצמית. לא היה מימד של התלהמות בעדות ולא ניכרה כל להיטות מצדה...להביא לכך שהנאשם יורשע בכל מחיר. לדבריה התלונה נועדה לשבור את המעגל שאליו נקלעה ביחסיה עם הנאשם, מעגל שכלל באותו שלב איומים וסכנה ממשית לחייה. אין לה ולא היה לה בשום שלב רצון להזיק לנאשם מעבר לנדרש לצורך הפסקת מסכת ההתעללויות בה. התרשמתי עוד, כי... אכן פחדה באותם שלבים שלגביהם טענה שהיתה שרוייה בפחד. לא היה נסיון מצידה לכנות את הנאשם בכינויי גנאי, או לצייר אותו כחיית אדם, אלא רק סיפור עובדות בצורה כמעט יבשה וסטרילית, כאשר הפחד הינו רק אחת העובדות הרלוונטיות."

על עדותה של המתלוננת נוספו עדותה של חברתה, שראתה אותה חבולה בתקופה הרלוונטית, עדותה של מורה של המתלוננת שאף היא ראתה את המתלוננת כשהיא חבולה ואשר במועד מאוחר יותר שטחה המתלוננת בפניה את מסכת הסחיטה וההתעללות. עדות שותפו של המבקש לדירה, שהיה עד שמיעה לאירוע בה היכה המבקש את המתלוננת ושמע את צעקותיה, עדות ידידה משותפת ששמעה את המבקש אומר כי אם יישפט ויאסר אזי יהרוג את המתלוננת, ועדותה של אותה ידידה שלה (ולידיד נוסף) סיפרה המתלוננת, בבכי ובצעקות את אירועי ליל ה - 4.2.96, וזאת בבוקר המחרת. כמו כן הסתמך בית המשפט המחוזי גם על התנהגות המבקש יום לאחר אירועים אלה (בהם, כאמור, עשה במתלוננת מעשה סדום ואיים עליה בסכין), ועל בדיקה שנערכה למתלוננת במכון לרפואה משפטית יומיים לאחר מכן - ואז נמצאו חתכים על צווארה וקרעים בפי הטבעת. על כל אלה נוספו שקריו של המבקש בחקירתו (אשר התכחש לחלוטין, בארבע הודעות שמסר במשך שבוע, לאירועי ליל ה - 4.2.96 וטען כי לא התראה כלל עם המתלוננת באותו עיתוי) בית המשפט המחוזי דחה את גירסתו של המבקש, שטען, כי כל שעשה עם המתלוננת, לרבות צילומה בעירום, לרבות צילומה במהלך ביצוע אקטים מיניים, ולרבות הבעילות ומעשה סדום, היה מרצונה ובהסכמתה. לעניין זה קבע בית המשפט, כי התמונות שצולמו היו תמונות פורנוגרפיות בעליל, שאין להניח, כי אשה דוגמת המתלוננת תבקש מרצונה להצטלם כך. עוד ציין בית המשפט, כי אין כל הגיון בגירסת המבקש, לפיה אחרי ארבע שנות חברות, במהלכן לא הצטלמה המתלוננת מעולם בעירום "סתם", (וודאי לא בצילומים פורנוגרפיים), ואחרי שהודיעה המתלוננת על פרידתה מן המבקש, תיאות המתלוננת לפתע להצטלם לתמונות תועבה, דוגמת התמונות שצילם המבקש. כמו-כן סירב בית המשפט לקבל את עדויותיהם של חבריו של המבקש, שטענו, כי המתלוננת התנהגה באופן שגרתי לאחר המועד בו טענה כי אוימה ונסחטה וכי לא ניכר כל שינוי ביחסיה עם המבקש. לעניין זה, קבע בית המשפט, כי מקצת העדים נטרו (מטעמיהם) טינה למתלוננת, וכי אפילו נהגה, כביכול, באופן שגרתי, אין בכך כדי לשלול את הקביעה כי אוימה ונסחטה. שכן ייתכן ונהגה כפי שנהגה מאימת המבקש.

4.ביום 21.2.99 פנה המבקש ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לקיום משפט חוזר. בבקשתו זו טען המבקש, כי זכה לייצוג כושל בערכאה ראשונה וכי מטעם זה קופחה הגנתו. עוד הוא טוען נגד הקביעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיה, כביכול, לא נערך חיפוש בביתו. לעניין זה הוא טוען, כי נערך חיפוש כאמור וכי לא נמצא בחיפוש כל פריט התומך באשמתו. עוד הוא טוען, כי העובדה שצילם את המתלוננת בערבו של יום 4.11.95 (מוצאי שבת) הותירה בידי המתלוננת את האפשרות להתלונן למשטרה בבוקר יום המחרת, בטרם יפותחו התמונות ולהסיר מעליה את איום הסחיטה. כמו-כן טען המבקש, כי עקב היותו אלכוהוליסט הוא סובל מאימפוטנציה חלקית ומטעם זה לא יכול היה לעשות במתלוננת את המעשים המיוחסים לו. המבקש שב ופנה ליועץ המשפטי לממשלה בטענה חוזרת לחפותו, ב - 3.4.99.

5.ביום 6.7.99 הגיש היועץ המשפטי לממשלה חוות דעת מטעמו לעניין בקשת המבקש לקיום משפט חוזר. זאת בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: "חוק בתי המשפט") ולתקנה 2 (ג) לתקנות בתי משפט (סדרי דין במשפט חוזר), תשי"ז1957- (להלן: "התקנות"). בחוות דעתו, ציין היועץ המשפטי לממשלה, כי הרשעתו של המבקש התבססה על צבר ראיות ממקורות שונים, כמפורט לעיל וכי טענת המבקש כי ייצוגו היה לוקה מועלית לראשונה במסגרת בקשתו לקיום משפט חוזר. זאת חרף העובדה שלא היתה מניעה להעלאתה קודם לכן - בין במסגרת ערעורו של המבקש (שם יוצג על ידי עורכת דין אחרת) ובין בבקשת החנינה שהגיש המבקש לנשיא המדינה (ב - 11.4.98). בהתייחס לעריכת החיפוש , מסכים היועץ המשפטי לממשלה, כי אכן נערך חיפוש בביתו של המבקש וכי לא נמצא בו "ההסכם" שעשה עם המתלוננת. עם זאת, קובע היועץ המשפטי לממשלה, כי הואיל ואין חולק, כי למבקש היו הזדמנויות למכביר להעלים את "ההסכם" , אין נפקות לכך שהחיפוש לא העלה דבר. בהתייחסו ל"הזדמנות" שהיתה למתלוננת להסיר מעליה את איום פרסום התמונות בשעות הספורות שבין עריכת הצילומים ואינוסה עד לפיתוח הצילומים, מציין היועץ המשפטי לממשלה, כי בית המשפט המחוזי נתן דעתו להתנהגותה של המתלוננת מיום תחילת הסחיטה והאיומים ולא מצא בה משום סתירה לעצם קיומם של אלה.

6.לאחר הגשת חוות דעת זו פנה המבקש (ב- 16.8.99 וב7.9.99-) והגיש טיעונים נוספים מטעמו, החוזרים, בבסיסו של דבר על טיעוניו בבקשתו מיום 21.2.99 . עוד הוא טוען, כי נתגלה לו (אין הוא מציין מתי) קטע מתשליל התמונות בהן צולמה המתלוננת (לראשונה) בעירום וכי וכי איכותן הירודה של שתי התמונות המצויות בתשליל זה מתיישבת עם טענתו במשפט, לפיה נוכח העובדה שסרט הצילום הראשון בו צילם את המתלוננת "נשרף" ולפיכך הציעה המתלוננת עצמה לצלם סט נוסף של תמונות. כמו כן הוא מצרף "תצהירים" (וליתר דיוק מכתבים) של עדים שונים מטעמו. כך שני מכתבים (משנת 1996 - היינו במהלך ההליכים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי) של ידידו, בעל המפעל בו הפשיט המבקש את המתלוננת באיומי סכין ובו איים עליה. ידיד זה טוען, כי לא מצא במפעל למחרת הארועים כל ראייה לאירועים חריגים וכן הוא מעיד על אופיו הטוב של המבקש ועל האופן בו נהגה בו המתלוננת. עוד הוא מביא "הצהרה" של דן טרטקובסקי, שהעיד בשעתו בבית המשפט המחוזי ועתה (ב23.2.99-) הוא מבקש לחלוק על מקצת מטענותיה של המתלוננת בבית המשפט המחוזי. כמו כן מצביע המבקש על בדיקת פוליגרף שנערכה למתלוננת ביום 17.12.95 ובה נקבע, כי:"לא ניתן להגיע לממצא החלטי אולם אובחנה מגמה לאמירת אמת". לשיטתו של המבקש מקימה אמירה זו ספק של ממש באשר לנכונות טענותיה של המתלוננת. עוד מצרף המבקש "דו"ח תוצאות" של בדיקה שנערכה לו במהלך מאסרו (ביום 1.9.98), בדיקה המצביעה, לטענתו, על בעיות בפוטנציאל המיני שלו. כמו כן מצביע המבקש על כך שעוד ב15.8.95- חתמו הוא והמתלוננת על הסכם לרכישת דירת נופש, אקט שאינו מתיישב, לטענתו, עם הטענה בדבר הפירוד. כמו כן מוסיף המבקש ומצביע על סתירות ופירכות שונות, שנתגלו, לטענתו, בראיות התביעה.

7.לאחר שעיינתי בטענותיו של המבקש ובחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. בראשית הדברים יצויין, כי הבקשה, כשלעצמה, אינה עומדת בדרישות הדיוניות הקבועות בתקנה 4 (א) לתקנות, ולפיה בקשה לקיומו של משפט חוזר תוגש " תוך תשעים יום מן היום בו נודע למבקש על קיום אחת העילות." בענייננו מסתמך המבקש על ראיות וטענות, שרובן ככולן היו בידיו עוד במהלך משפטו בבית המשפט המחוזי. שתי "הראיות החדשות" (שלטיבן ולמשקלן אתייחס בהמשך החלטתי) היחידות הן בדיקה שנערכה למערער ביום 1.9.98 ותשליל שמועד גילויו אינו ידוע. זאת ועוד: הבקשה לקיום משפט חוזר הוגשה לשיעורין, תחילה כבקשה לקונית, נטולת נספחים וראיות וכמחצית השנה לאחר מכן (ולאחר הגשת חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה) שב המבקש והגיש "בקשה" המעבה את טיעוניו ואת ראיותיו. למותר לציין, כי אופן זה של הגשת בקשה לקיום משפט חוזר אינו ראוי ואינו מועיל. אף שהליך המשפט החוזר, כשלעצמו, מהווה חריג לעיקרון סופיות הדיון, אין הוא מתנהל במנותק ממושכלות יסוד העומדות בבסיס ההליך הדיוני. על בעל דין המבקש את קיומו של משפט חוזר לרכז את טענותיו וראיותיו, על מנת לאפשר ליועץ המשפטי לממשלה, ובבוא העת, לנשיא בית המשפט העליון, לבחון טענות אלו במאוחד ובמרוכז.

8.אולם לא כשלים דיוניים אלה הם העומדים ביסוד החלטתי לדחות את הבקשה לקיום משפט חוזר. גם לגופה, אין הבקשה מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר, כהגדרתן של עילות אלו בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. הסעיף קובע:

"(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון.

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין . "

לענייננו, רלוונטיות רק הוראותיהם של סעיפים 31(א)(2) ו - 31(א)(4) לחוק. נבחן תחילה את טענותיו של המבקש הבאות, לכאורה, בגדרו של סעיף 31 (א) (2). אמנם מאז חקיקתו של חוק בתי המשפט (תיקון מס' 22), התשנ"ו1996- אין עוד דרישה כי העובדות והראיות הבאות בגדרו של סעיף זה תהיינה "חדשות" (וראו, לעניין זה: מ"ח 7558/97 סימון בו ארי נ' מדינת ישראל , טרם פורסם, מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל , טרם פורסם). עם זאת, שומה עלינו לבחון גם את פשר עיתוי הבאתן של ראיות כאמור רק עתה , משנסתיימו ההליכים בעניינו של המבקש בערכאה ראשונה ובערכאת הערעור. זאת ועוד, כפי ששב בית משפט זה ופסק:

"לא די בהשגה על התוצאה או בהעלאת טענה המצביעה על אפשרות קיומה של מערכת עובדות חילופית. אין גם להסתפק בכך שמי שמעורב בענין מעלה תיזה עובדתית חדשה; צריך להיות בהקשר או בנסיבות דבר כלשהו המעניק לעובדות או לראיות החדשות בהן מדבר סעיף 31(א)(2) אמינות לכאורית המצדיקה שקילתן מחדש ליד מערכת הראיות הקודמת .

הווה אומר, מי שמחליט על המשפט החוזר איננו פועל פעולה אוטומטית המעוגנת אך ורק בקיומה או העלאתה של טענה עובדתית אלא עליו גם לבחון אם העובדה או הראיה כאמור בסעיף 31(א)(2) שוקלות דיין, על מנת להצדיק ביטולו של הליך שנסתיים כדי להחזיר את הגלגל אחורה." [מ"ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל , פ"ד לח (3) 498, 500-501, וראה גם: מ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (2) 334, 355)

נבחן איפוא את טענותיו וראיותיו של המבקש לפי טיבן: תחילה נבחן את העדויות שמביא עתה המבקש. לעניין זה הוגשו מכתבים/הצהרות של ידידיו. קצתן ניתנו קודם ההליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי ומקומן הטבעי היה בהליך זה - ולא בהליך שבפני. מה עוד שגם לגופן, אין הן מלמדות על אפשרות לשינוי פסיקתו של בית המשפט המחוזי. כך טענותיו של ידידו של המבקש, לפיהן לא מצא במפעלו כל זכר לפעילות חריגה בבוקר שלאחר המועד שלגביו נקבע, כי המבקש הביא את המתלוננת למפעל, השקה אותה לשכרה, הפשיטה תוך איומי סכין וישב עמה משך זמן במקום. אין חולק, למעשה, כי המבקש והמתלוננת שהו באותו לילה במפעל וכי המתלוננת שתתה שם משקאות אלכוהוליים עד שחשה ברע והקיאה. אי לכך אין בהודעת בעל המפעל , שלטענתו לא גילה כל זכר להתרחשויות חריגות במפעלו, כדי להעלות או להוריד. הוא הדין במכתבו של אותו אדם (בעל המפעל) המעיד על אופיו של המבקש ועל טיב יחסיו עם המתלוננת. בית המשפט המחוזי שמע מספר עדויות ברוח זו והיה מוכן לקבלן כנכונות, אך לא מצא, כי העדויות האמורות (שנגעו בעיקרו שחל דבר למערכת היחסים שניהלו המתלוננת והמבקש בטרם נפרדו) משמיטות את הקרקע מראיות התביעה הנוגעות למערכת היחסים המעוותת שניהל המבקש עם המתלוננת לאחר שביקשה להיפרד ממנו. ידידו הנוסף של המבקש, טרטקובסקי, העיד בבית המשפט המחוזי ואין בנסיונו כעת לחזור על גירסתו ולנסות לשוב ולסתור את טענות המתלוננת, כדי להוסיף על עדותו הקודמת. בנוסף לעדויות האמורות הציג המבקש גם מספר מסמכים : ראשית - ההסכם לרכישת דירת נופש: העובדה שהמבקש והמתלוננת חתמו על הסכם כאמור ב - 15.8.95 אינה מעלה ואינה מורידה. אין חולק, כי המתלוננת הודיעה למבקש על רצונה להיפרד ממנו רק בספטמבר 1995. אין גם חולק, כי קודם לכן קיימו המבקש והמתלוננת יחסי ידידות וחיים משותפים. הרשעת המבקש התבססה, כאמור, על אירועים שראשיתם ב - 4.11.95 - ולא קודם לכן. המסמך הבא בו נדון הוא "דו"ח התוצאות" שצירף המבקש לבקשתו המאוחרת. גם מסמך אינו תומך בגירסתו. ראשית, אין להבין מן הדו"ח מהי הבדיקה אליה הוא מתייחס , לא כל שכן מה פשר התוצאות. שנית - אפילו נקל עם המבקש ונניח, כי הדו"ח אכן מעיד על אין אונות חלקית ממנה הוא סובל, ואפילו נניח, כי ממצאים אלה, שנקבעו כשלוש שנים לאחר ביצוע העבירות בהן הורשע המבקש רלוונטיים גם למועד ביצוע העבירות - הרי המבקש עצמו לא חלק מעולם על כך שקיים יחסי מין עם המתלוננת במועדים שצויינו בכתב האישום. טענותיו נגעו בעיקרן, להסכמתה הנטענת של המתלוננת ליחסים אלה. ממילא, אין רמת תיפקודו המיני של המבקש מעלה או מורידה לעניין זה (בפרט נוכח הדו"ח הרפואי שהוצג בפני בית המשפט המחוזי). המסמך השלישי שמציג המבקש הוא מסמך בדיקת הפוליגרף שנערך למתלוננת. לעניין זה כבר קבעתי בעבר:

"האם יכולה בדיקת הפוליגרף לשמש עילה למשפט חוזר? תשובתי היא בשלילה. הפוליגרף הוא אמצעי חקירה. אין הוא ראיה קבילה בבית המשפט (ראה: ע"פ 36/70 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד כה (1) 339 וכן: ע"פ 493/82 חמו נ' מדינת ישראל , פ"ד מ (1) 656,645. "עובדות או ראיות העשויות... לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון" הן עובדות או ראיות קבילות במשפט הפלילי. אין אלה ראיות או עובדות שלא ניתן להציגן בפני בית המשפט. עמד על כך - על פי הדין הישן - השופט מצא בציינו:

"בממצאיה של בדיקת פוליגרף אין משום ראיה כלל; וממילא אין בהם משום ראיה חדשה, שקיומה עשוי להישקל כמצדיק את קיומו של משפט חוזר" (מ"ח 5453/91 יהלום נ' מדינת ישראל , פ"ד מו (1) 85, 88 ; ראה גם מ"ח 6398/94 יהלום נ'

מדינת ישראל (לא פורסם))." (מ"ח 6148/95 משה עזריה , בעמ' 357)

גם לגופו של עניין, אין מקום לומר, כי תוצאות בדיקה המגלות סימנים של אמירת אמת בדברי המתלוננת תומכות דווקא בגירסת המבקש. "עובדה או ראיה אחרונה" הטעונה התייחסות נוגעת ל תשלילים שגילה המבקש, לטענתו (אין הוא מציין מתי). המבקש מצרף לבקשתו שתי תמונות מטושטשות. התשליל עצמו לא צורף. אין לדעת מתי צולם הסרט . אין לדעת מתי והיכן פותח. המבקש גם אינו מסביר הכיצד נמצא רק תשליל ובו שתי תמונות מטושטשות בלבד, ומה אירע ליתר התמונות שהיו על גבי אותו תשליל. לעניין זה, אפילו נניח, כי התשליל האמור אכן מהווה חלק מסרט הצילום בו צילם המבקש לראשונה את המתלוננת בעירום, אין ניתן לומר, כי העובדה כי שתיים מן התמונות לא עלו יפה שוללת את קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, שדחה את טענות המבקש, לפיהן צלח הצילום רק בפעם השניה בה צילם את המתלוננת (וממילא אין בכך כדי להשפיע על תוצאות המשפט ). נמצא אם כן, כי לא עלה בידי המבקש להצביע על קיומן של "עובדות או ראיות העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה

בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון"

9.נותרו איפוא טענותיו של המבקש באשר לעיוות דין שנגרם לו כביכול. באשר לתחולתו של סעיף 31 (א) (4) לחוק בתי המשפט נפסק:

"לבחינתה של עילה זו, על הנשיא להשקיף 'במבט על' על מלוא חומר הראיות - המקורי והנוסף - ולשאול עצמו, אם על פי השקפתו שלו, קיים חשש של ממש כי בהרשעת המבקש נגרם עיוות דין" (מ"ח 6148/95 משה עזריה , בעמ' 359-360 )

עוד נפסק:

"דיבור זה לא נתכוון להפוך את הליכי המשפט

החוזר לערעור נוסף, שבגדרו רשאי הנאשם לשכנע את בית המשפט להגיע לתוצאות הפוכות מהתוצאות אליהן הגיע במשפט הראשון על יסוד החומר שהיה לפניו; אלא הוא התיר לבית המשפט להתחשב בקיומן של נסיבות מיוחדות שהמחוקק לא יכול היה לחזותן מראש עת קבע את הנוסח המקורי של סעיף 31 והוא - כאשר קיים חשש של ממש שאיש חף מפשע הורשע. יש לחזור ולהדגיש: התיקון לא ביקש לגרוע באופן עקרוני מעקרון סופיות הדיון של פסק הדין, אלא לתת לנשיא, או לשופט המטפל בבקשה, כלי נוסף, מעין 'סעיף עוללות', המאפשר לו לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהורות על משפט חוזר, כאשר הוכח לשביעות רצונו שנתקיימו הנסיבות הנדירות ויוצאות הדופן המצדיקות את הדבר." (מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (4) 241, 250-251)

10.המבקש מעלה שני סוגי טענות המסווגות כטענות בדבר עיוות דין: ראשית, הוא טוען, כי עורך דינו התרשל בניהול הגנתו, לא נחן בכישורים ובנסיון ההולמים ולא עשה את מלאכתו נאמנה. שנית הוא טוען, כי נוכח הראיות שהיו בפני בית המשפט היה עליו להגיע לממצאים סותרים ולזכותו. אכן, ייצוג לקוי יכול שיהווה, בנסיבות מסויימות, עילה לקיומו של משפט חוזר (וראו: דו"ח הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר, עמ' 55, דברי ההסבר להצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 22) (עילות למשפט חוזר), התשנ"ו1995-, ה"ח 131 , מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי, ואח' ). עם זאת, במקרה שבפני, טענות המבקש לעניין זה הן כלליות וגורפות ואינן מצביעות, על פניהן, על כשל כה חמור בייצוג היוצר עיוות דין. המבקש מלין, לדוגמא, על שבא כוחו לא נפגש עמו די הצורך, גבה ממנו סכומי כסף גבוהים ולא מילא את כל הוראותיו והנחיותיו באשר להבאת עדים ולהצגת שאלות בחקירה הנגדית. אפשר שאכן נתגלעו מחלוקות בעניינים אלה בין המבקש לבא כוחו. אולם העובדה ששיקול דעתו המקצועי של בא כוחו של המבקש לא הניח את דעתו של המבקש, שאינו משפטן, אינה מקימה מניה וביה ממצא בדבר ייצוג לקוי. זאת ועוד: אפשר שבא כוחו של המבקש יכול היה לנקוט קו הגנה שונה, להביא עדים אחרים או נוספים ולהציג לעדים שאלות שונות או נוספות. גם בכך אין משום עילה לקיומו של משפט חוזר. העובדה שאופן ניהול הגנתו של המבקש לא הביא לזיכויו אינה מקנה למבקש זכות לשוב ולנסות את מזלו, באמצעות עורך דין אחר ולנהל מחדש את המשפט. שמא הפעם ייטב גורלו. בעניין דומה נפסק, כי

"אך מובן הוא כי אין הדיון בערכאה הראשונה מעין "חזרה כללית" לקראת הדיון הסופי בערכאת הערעור. כמתחייב מסופיות הדיון על הצדדים לכלכל את צעדיהם בערכאה הדיונית, ואין בידם להתאים עצמם לאחר מכן בערעור על פי תוצאות הדיון." (ע"פ 747/86 מיכל הלל ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד מב (3) 447, 456)

מקל וחומר שכך הם פני הדברים כאשר עסקינן בבקשה למשפט חוזר, שהוא, מעצם מהותו, הליך חריג המתייחס לסיטואציה שלאחר מתן פסק דין חלוט. לא למותר לציין, כי עומדת למבקש לרועץ גם העובדה, שטענתו בדבר ייצוג לקוי אינה זוכה לתמיכה כלשהי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואף לא בערעור שהוגש מטעמו (על ידי עורכת דין אחרת) לבית משפט זה או בבקשת החנינה שהגיש לאחר שנדחה ערעורו (וראו: מ"ח 4282/98 אביגדור פורת נ' מדינת ישראל , טרם פורסם).

11.יתר טענותיו של המבקש אינן אלא טענות ערעור. המבקש מבקש לשנות מממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. דבר שערכאת הערעור נמנעה מלעשותו. לענין זה נפסק, כי: "משפט חוזר אינו ערעור נוסף"

(ראו: מ"ח 6731/96 עמוס ברנס , בעמ' 250, מ"ח 22/98 חיים מאור

נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם ( , מ"ח 6148/95 משה עזריה , בעמ' 356). לא זו המסגרת בה רשאי בעל דין לשוב ולהתעמת עם ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות, אך מן הטעם כי הללו נוגדים את עמדתו. בהיעדרן של אותן "הנסיבות הנדירות ויוצאות הדופן" לא יישמע מי שמבקש לשוב ולהביא את עניינו לדיון, אך משום שהוא חולק על הממצאים שנקבעו בענינו.

12.סיכומו של דבר: לאחר שבחנתי אחת לאחת את טענותיו של המבקש, לא מצאתי בהן, כל אחת בנפרד וכולן במאוחד, משום עילה לקיומו של משפט חוזר. "העובדות והראיות" שמביא המבקש אינן מוסיפות על שטען בבית המשפט ואינן מעלות אפשרות כי הבאתן בעיתן היתה עשויה לשנות את תוצאת ההליכים בעניינו ולהביא לביטול הרשעתו. טענותיו בדבר ייצוג לקוי הן טענות כוללניות וגורפות שאינן מצביעות על כשל או כשלים המגיעים לדרגה המעוררת חשש של ממש כי ייצוג לקוי כאמור גרם למבקש עיוות דין. גם "כבישתה" של הטענה בדבר הייצוג הלקוי אינה מקלה על המבקש. הרשעת המבקש התבססה על עדות המתלוננת שנבחנה במדוקדק על ידי בית המשפט המחוזי ונמצאה אמינה, על עדויות חברים וידידים שונים שהיו עדים למצוקתה של המתלוננת והיו עדים, בעת מעשה או בדיעבד לתוצאות התנהגותו הפסולה של המבקש, על דו"ח המכון לרפואה משפטית, על שקרי המבקש ועל התנהגותו המחשידה בעת שנעצר בשנית.

לאמיתו של דבר, גם המבקש לא חלק מעולם (ואף אינו חולק כעת) על עצם התרחשותם של האירועים שביסוד הרשעתו, רובם ככולם. אולם הוא חלק על הקשרם ועל הקביעה שנעשו תוך שימוש בכוח, באיומים , ובהשפלה. גירסתו זו נדחתה. לא מצאתי בבקשה שבפני טענות, עובדות או ראיות המעוררות "חשש של ממש", כי ההרשעה הסבה למבקש עיוות דין.

הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית איפוא.