בג"ץ 4549/10 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

השופט נ' הנדל:

1.

עתירה למתן צו על תנאי, המכוון כלפי משיב 1 (להלן: בית הדין הרבני הגדול ) ליתן טעם מדוע דחה את ערעורו של העותר בדבר דחיית בית הדין האזורי בחיפה את תביעתו לפירוק שיתוף בדירת הצדדים וכן מדוע דחה את ערעורו באשר לקביעת דמי שימוש בדירה המשותפת.

2.

ואלו הן העובדות הצריכות לעניין: העותר והמשיבה 3 (להלן: המשיבה ) נישאו זה לזו כדמו"י בחודש יוני 2000. מנישואים אלו נולדה להם בת, כיום קטינה. יצוין, כי מדובר בנישואין שניים למשיבה. יום לפני נישואיהם, חתמו הצדדים על הסכם ממון אשר אומת על ידי נוטריון. תשעה חודשים לאחר מכן, אושר הסכם הממון בפני בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (תמ"ש 6470/01). בחודש מאי 2005 התגרשו הצדדים זה מזה. בעקבות תביעה שהגישה המשיבה לחייב את העותר בתשלום דמי כתובתה, חִייב בית הדין האזורי את העותר בתשלום הכתובה ופסק כי יש לאמץ את ההצעה לפיה זכויותיו של הבעל בדירה יועברו ע"ש האשה. בהחלטתו מיום 17.6.2008, דחה בית הדין האזורי את תביעותיו של העותר לפירוק שיתוף בדירת הצדדים, מהנימוק שהצעת המשיבה – כתובה תמורת זכויותיו של העותר בדירה- אומצה על ידו בהחלטה קודמת שניתנה על דרך הפשרה. באשר לדמי השימוש בדירה ביחס לתקופה שהורחק ממנה, דחה בית הדין את תביעתו בקובעו כי האשם רובץ לפתחו של העותר ואין לתלות את הרחקתו מהדירה בגין התנהגות המשיבה. בעניין זה הוסיף, כי לא מן הנמנע שהעותר היה מחויב במדור עבור המשיבה וגם מטעם זה אין לחייבה בתשלום דמי שימוש. על החלטה זו ערער העותר לבית הדין הרבני הגדול. בפסק דינו מיום 2.12.2008, מושא עתירה זו, דחה בית הדין את ערעורו של העותר, וקבע כך:

"מה שמסתתר מאחורי הדברים הוא עניין ברור. המערער ( העותר ) מבקש שלא לשלם את הכתובה, או לחילופין להניח לאשה להתייגע בגביית הכתובה לאורך זמן, ובינתיים לממש את חלקו בדירה. אי אפשר לאחוז את החבל בשתי קצוות. מאחר וקיימת קביעה של בית הדין האזורי, שמחצית הדירה היא חלף הכתובה. אי אפשר לומר: כתובה לא, מחצית הדירה כן".

בנוסף, הדגיש בית הדין הרבני כי הדירה הועברה זה מכבר על שם המשיבה, לרבות הסכם המשכנתא. על פסק הדין עתר העותר לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בטענה כי בית הדין חרג מסמכותו. בית משפט זה (בג"ץ 10640/06) דחה עתירתו זו על הסף. העותר הגיש שוב עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 403/09) והלה דחה שוב את עתירתו על הסף, הפעם מחמת אי מיצוי הליכים. זאת, משום שבקשתו לביטול החלטת בית הדין האזורי בדבר זכות המשיבה לכתובה עודנה תלויה ועומדת. לו תתקבל בקשתו לביטול פסק הדין, כך נקבע, עשויה להיות לכך השלכה גם על תביעתו לפירוק שיתוף. על כן, קבע בית משפט זה, בידי העותר המפתח לעתור שנית, היה ומאמציו לביטול ההחלטה לא יישאו פרי. בהחלטתו מיום 12.10.2009, דחה בית הדין את טענותיו של הבעל לביטול הסכם הפשרה בעניין הכתובה בגין "הוכחות חדשות" שבכוחן להפקיע את זכותה של המשיבה לכתובה וקבע כי לא עולה מהן ניחוח של אמת, כך שאין בהן לסתור את פסק הדין שניתן. על בסיס זאת דחה בית הדין את תביעתו לפירוק שיתוף בדירה. על החלטה זו ערער העותר לבית הדין הרבני הגדול אשר דחה אף הוא את ערעורו.

3.

עיקר טענות העותר הוא כי שגה בית הדין הרבני הגדול עת דחה את ערעורו על דחיית תביעתו לפירוק שיתוף בניגוד לדין ו"להיגיון הבריא". עוד הוא טוען, כי בית הדין הרבני הגדול התעלם מערעורו בסוגיית זכאותו לדמי שימוש ראויים בדירה. לטענתו, טעה בית הדין האזורי בדחייתו את תביעתו, תוך אי פסיקת דמי שימוש כאמור מעלה, כאשר האשם לעזיבתו את הדירה אינו אלא נעוץ במשיבה. לשיטתו, לא היה מקום "לקשור" בין חוב הכתובה לבין זכויותיו הקנייניות בדירה.

4.

לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, לרבות החלטותיהם של בית-הדין הרבני האזורי ובית-הדין הרבני הגדול, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

החלטותיו של בית הדין הרבני, על שתי דרגותיו, באשר ל"קיזוז" דמי הכתובה בזכויות הממוניות של העותר בדירה לאחר שהסכים לסמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני הרכוש- מצויות במסגרת סמכותו כדין. טרונייתו של העותר בדבר אי זכאותה של המשיבה לדמי כתובתה היא עניין המצוי באופן מהותי בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני

(ראו בג"צ 9858/07 פלוני נ' בד"ר הגדול , תק-על 2008 (1), 5924 (30.3.2008)) . שתי ערכאות דנו בטענותיו העובדתיות של העותר ובטענותיו ההלכתיות. עתירתו של העותר רובה ככולה נשענת על השגותיו באשר לקביעות בית הדין הרבני שאינן אלא הבעת אי נחת מהתוצאה אליה הגיע בית הדין. השגות אלו נושאות עימן נופך ערעורי. נופך זה מעקר את העילה המשמשת יסוד לעתירה. בית-משפט זה אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטות של בית-הדין הרבני אשר הינו רשות שיפוט עצמאית בכל נושא ועניין הבא בגדר סמכותו, הואיל ו"במסגרתם תתברר המחלוקת עד תום ושם תוכרע, כי זה רצון המחוקק. אנו, כבית-משפט גבוה לצדק, איננו משמשים ערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הרבני הגדול, בין אם מקובלות הן עלינו מבחינת העקרונות או התוצאה ובין אם לאו" (ראו בג"ץ 10223/09 פלונית בית הדין האזורי באשדוד (3.1.2010); בג"ץ 1873/07 פלוני נ' בד"ר הגדול (22.3.2007); בג"צ 6124/07 פלוני נ' בד"ר הגדול (22.11.2007); בג"צ 1923/91 רוזנצויג נ' בית הדין הרבני האזורי , פ"ד מו (2) 1 (1991)). התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיו של בית-הדין הרבני מוגבלת לעילות הקבועות בהוראות סעיפים 15(ג) ו- 15 (ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה . משמע, כי בית משפט זה יתערב בהחלטות בית-הדין הרבניים אך במקרים קיצוניים כאשר הן ניתנו בחריגה מסמכות או תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי או כאשר ישנה סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי או כאשר נדרש סעד מן הצדק אשר אינו בסמכותו של בית משפט או בית-דין אחר (ראו בג"ץ 10223/09; בג"ץ 1873/07; בג"ץ 6124/07; בג"ץ 6473/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (15.11.2007); בג"ץ 43 60 /06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי (12.7.2006); בג"ץ 6250/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א (28.6.2007); בג"ץ 8638/03

סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 6.4.2006); בג"ץ 6299/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (8.8.2007); בג"ץ 5227/97 מיכל דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נה (1) 453; בג"ץ 323/81 וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד לו (2) 733). בית משפט זה איננו בוחן את דרך הפעלת הדין הדתי ע"י בית הדין כאשר זו נעשית בהתאם לסמכותו (ראו בג"ץ 323/81). המקרה דנא לא נכנס בגדר אותם חריגים שפורטו. נדמה כי הדבר נדרש גם מכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות. עיקרון זה איננו רק עיקרון נימוסי, אלא גם חיוני לצורך קיומה של מערכת שיפוטית תקינה, בה כל בית דין וכל בית משפט פועל מכוח הסמכות שהתווה לו המחוקק. בהיבט המעשי, שמירה על כללי הסמכות יש בה למנוע בזבוז זמן שיפוטי יקר על כפל התדיינות (וראו לעניין זה ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש , פ"ד מו (3) 205).

5.

ודוק; אפילו תמצי לומר כי נפלה טעות בפסיקתו של בית הדין הרבני, לא כל טעות מהווה עילה להתערבות, שעה שנעשתה על סמך שיקול דעתו של בית הדין הרבני ובגדר סמכותו כדין. טעות מהווה עילה לערעור אך לא בהכרח עילה להתערבות על ידי בית המשפט הגבוה לצדק. גישה זו משתלבת היטב עם עקרון סופיות הדיון ורוחב שיקול הדעת שיש להעניק הן לערכאה המבררת והן לערכאה הערעורית. העותר לא גילה עילה שבדין המצדיקה את ביטולו של ההסכם שקיבל גושפנקא תחיקתית. טענתו לביטול ההסכם מפאת "כדאיות העסקה", כפי שנתברר, אין להלום.

במקרנו, בית הדין האזורי שמע את העדות מטעם העותר לעניין טענתו בדבר בגידתה של המשיבה בו במהלך נישואיהם ומצא אותה כלא אמינה. בית הדין אימץ במלואה את גרסת המשיבה ודחה על הסף את גרסתו של העותר. הוא ביסס כהלכה- תרתי משמע- את פסק דינו באשר לזכאותה של המשיבה לדמי כתובה והמרתם בזכויות העותר בדירה. יובהר, כי ברובד המשפטי דמי הכתובה אינם רק עניין הנוגע לעצם הנישואין ורשאי בית הדין לסווגם כעניין שבממון לעניין פדיית הכתובה ומימושה. אין המדובר בהתניה על אי קיום חיוב זה אלא במתן נכס שווה ערך לסכום החוב. בתי הדין הרבניים פעלו על פי הכלל האמור, ואין בכך פגם.

באשר לטענת העותר בדבר התעלמות בית הדין הרבני הגדול מפסיקת דמי שימוש בדירה מאז הרחקתו ממנה, הרי שבהיותו יושב כערכאת ערעור, הוא איננו חייב להתייחס באופן קונקרטי לכל טענה וטענה של העותר. ניתן לדון רק בטענות הערעוריות הנדרשות להכרעה, כפי שנהג בית הדין הרבני הגדול כאן.

סוף דבר: דין העתירה להדחות על הסף. בהעדר תגובה אין צו להוצאות.