בג"ץ 481/08 אהוד רוטמן נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה

השופטת ע' ארבל :

1.

העותר הגיש תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 (להלן: החוק ) נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה (להלן גם: הוועדה המקומית ), בגין ירידת ערך נטענת שנגרמה למקרקעיו כתוצאה מאישורה של תכנית מקומית. הוועדה המקומית דחתה את תביעתו, אולם ערר שהגיש על החלטת הוועדה המקומית התקבל ביום 20.9.07 על ידי ועדת הערר המחוזית של מחוז חיפה (להלן: ועדת הערר ) ונפסק כי על הוועדה המקומית לשלם לעותר פיצויים בסך של 750,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן שיפוי עבור הוצאות שמאים ושכר טרחת עורך דין, הכל כמפורט בהחלטה.

העותר הגיש ערעור מנהלי על ההחלטה בטענה כי הוא זכאי לפיצויים בשיעור גבוה יותר, ואילו הוועדה המקומית הגישה ערעור שכנגד על החלטת ועדת הערר, בו היא טוענת, לדבריה, כי לא נגרמה לעותר ירידת ערך כתוצאה מאישור התכנית, ולחלופין מ דובר בירידת ערך העומדת על סכום נמוך מכפי שפסקה ועדת הערר.

עד כה לא שולם לעותר דבר על חשבון החוב הפסוק, ומכאן העתירה בגדרה מבקש העותר כי הוועדה המקומית תחויב לשלם לו לאלתר את הכספים שנפסקו לזכותו.

2.

העותר טוען כי משהוועדה המקומית לא ביקשה מבית המשפט לעניינים מנהליים את עיכוב ביצוע החלטתה של ועדת הערר המחוזית של מחוז חיפה, במסגרת הערעור המנהלי שהגישה, מחויבת היא בתשלום מלוא הסכום שאינו שנוי במחלוקת ללא דיחוי. כן ביקש העותר כי יוצא צו ביניים שיחייב את עירית חדרה, כמי שמנהלת את כספי הוועדה המקומית, להפקיד בקופת בית המשפט את מלוא סכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת.

3.

התבקשה תגובת המשיבים.

משיבה 1 טוענת כי יש לדחות העתירה על הסף כיוון שהסמכות העניינית לדון בעניין זה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, בהתאם לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס – 2000. עוד טוענת היא כי במסגרת הערעור המנהלי והערעור שכנגד התלויים ועומדים בבית המשפט לעניינים מנהליים, שנוי במחלוקת כל הסכום שנפסק לזכותו של העותר על ידי ועדת הערר. לפיכך גורסת הוועדה המקומית כי יש לדחות את העתירה, בשים לב לכך "שאין כל הוראה שבדין הקובעת כי החלטותיה של ועדת ערר הינן סופיות ומהוות פס"ד חלוט אשר צריך לבצען הגם שמוגש עליהן ערעור". הוועדה המקומית מוסיפה כי ככל שבית המשפט לעניינים מנהליים ימצא כי אכן נגרמה לעותר ירידת ערך כתוצאה מאישור התכנית ועל כן תחויב הוועדה המקומית לפצותו, לא ייגרם לעותר כל נזק כתוצאה מכך שפיצויו בפועל יידחה, שכן התשלומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית. כן טוענת היא כי אם תשלם לעותר את הסכומים בהם חויבה כעת ובסופו של דבר יתקבל הערעור המנהלי שהגישה, היא עלולה למצוא עצמה ללא אפשרות להיפרע מעם העותר.

משיבה 2 טוענת כי הן לפי סעיף 119ד(א) לחוק, הן לפי החלטת ועדת הערר, חובת תשלום הפיצויים מוטלת על הוועדה המקומית בעוד שעל משיבה 2 מוטלת חובת שיפוי בלבד כלפי הוועדה המקומית, בשיעור השווה ל- 70% מהתשלום שישולם על ידי הוועדה המקומית. בהיעדר חובה ישירה שבדין לשלם תשלום כלשהו לעותר היא גורסת כי לא קיימת יריבות בינה לבין העותר, ולכן יש לדחות העתירה נגדה על הסף. היא מציינת את שצוין גם בעתירה, כי בא כוח העותר פנה לבא כוח הוועדה המקומית בבקשה לאשר למשיבה 2 לשלם ישירות את חלקה בפיצויים שנפסקו לטובת העותר על ידי ועדת הערר. הוועדה המקומית נתנה אישורה לכך, ואכן בא כוח משיבה 2 הודיע לבא כוח העותר בראשית ינואר 2008 כי בקשת העותר תובא לדיון בפני משיבה 2 על פי נהליה, אולם בטרם התקיים דיון בבקשה, ובטרם נתקבלה החלטה, הוגשה העתירה. משיבה 2 מציינת כי כל עוד לא שילמה הוועדה המקומית תשלום כלשהו, לא מוטלת על משיבה 2 חובת השיפוי, שאינה מתגבשת ללא ביצוע התשלום בפועל.

משיב 3 סבור כי מ דובר

בסכסוך כספי בין העותר לוועדה המקומית, ועל כן דין העתירה להידחות על הסף ככל שהיא נוגעת למשיב 3, מהטעם של אי מיצוי הליכים, בהיעדר פניה מוקדמת מטעמו של העותר, ומכיוון שמשיב 3 אינו צד הדרוש לבירורה של העתירה ואכן לא נתבקש בגדרה של העתירה כל סעד שהוא כלפיו. משיב 3 מבהיר כי הוא אינו יכול לשמש "מוציא לפועל" עבור אזרחים המצויים בסכסוך עם הרשות המקומית, אולם מבהיר כי לגישתו היה על הוועדה המקומית לקיים את החלטת ועדת הערר, גם אם הגישה ערעור מנהלי על החלטתה.

4.

דין העתירה להידחות.

העותר מציין בבקשה לקביעת מועד לדיון בעתירה ובקשה נוספת למתן צו ביניים שהגיש ביום 24.2.08, כי תגובות משיבים 2 – 3 הינן נכונות וראויות ולא בכדי לא התבקש נגדם סעד אופרטיבי. ואכן, מהטעמים שהובאו בתגובותיהם של משיבים אלה ופורטו לעיל, אנו סבורים כי יש לדחות העתירה נגדם על הסף.

אשר למשיבה 1, היא הוועדה המקומית. טרונייתו של העותר על כי החלטתה של ועדת הערר אינה מקוימת ועל כן אין מועברים לידיו הפיצויים שנפסקו לזכותו, נהירה לנו. הוועדה המקומית חויבה בתשלום פיצויים לעותר בהחלטתה של ועדת הערר וכל עוד לא ביקשה לעכב את ביצוע ההחלטה עד להכרעה בערעור המנהלי שהגישה, היא מחויבת בקיומה. יחד עם זאת, בית משפט זה אינו המסגרת המתאימה לאכוף על רשויות השלטון המקומי את קיומם של חיובים כספיים שהוטלו עליהן במסגרת הליכים אזרחיים. לשם כך באפשרות העותר לפנות אל הערכאה המתאימה בבקשה לסעד מתאים. מטעם זה, בהתקיים סעד חלופי, אנו סבורים כי יש לדחות העתירה על הסף.

יחד עם זאת, הגם שדינה של העתירה להידחות, נציין כי תגובתה של הוועדה המקומית, כרשות מנהלית, אינה ראויה, בלשון המעטה. כאמור, בלא שניתנה החלטה על עיכוב ביצוע החלטתה של ועדת הערר, מחויבת הוועדה המקומית בתשלום הפיצויים לעותר ללא דיחוי. טענתה, או שמא נאמר קביעתה, של הוועדה המקומית כי "העותר ממילא לא ייפגע ככל שפיצויו בפועל יידחה", בלא שהוגשה בקשה לעיכוב ביצוע החלטתה של ועדת הערר – וממילא בלא שניתנה החלטה על עיכוב ביצוע ההחלטה – היא מקוממת ואינה מתקבלת על הדעת. טוב תעשה הוועדה המקומית אם תפעל ללא דיחוי לתיקון ההתנהלות האמורה.

סוף דבר, העתירה נדחית.