בג"ץ 4985/20 עבד אלחיי נימר זיר נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופט י' עמית :

עניינה של עתירה זו בבקשת העותר כי תבוטל החלטת המשיבה 3 (להלן: מחלקת העררים ) לדחות את עררו נגד סגירת תיק החקירה באירוע שבו הוא נפצע על ידי שוטרים בשכונת סילואן בירושלים.

הרקע לעתירה

1.

העותר הגיש ביום 25.6.2017 תלונה למשיבה 2 – המחלקה לחקירות שוטרים (להלן: מח"ש ), בגין אירוע תקיפה על ידי שוטרים שהתרחש לטענתו ביום 13.6.2017 בשכונת סילואן בירושלים. כתוצאה מהאירוע נשברה ידו של העותר, נגרמו לו חבלות נוספות והוא נזקק לטיפול רפואי. בתום האירוע העותר ובנו נחקרו באזהרה במשטרה בחשד לעבירה של תקיפת שוטרים, ובהמשך נגנז התיק בעילה של חוסר ראיות מספקות. ביום 9.7.2017 זומן העותר לבירור תלונתו במח"ש וטען כי משסירב לפתוח את בית שכניו עבור השוטרים, הורה אחד השוטרים לשבור את ידיו, לאחר מכן השוטרים היכו אותו ואת בנו ומשהובא לתחנת המשטרה אף איימו עליו. העותר הכחיש כי הוא התנגד בכוח למעצרו, תוך שציין כי הוא מדבר בעזרת הידיים ויכול להיות שמכך הסיקו השוטרים כי התנגד למעצר.

לגרסת השוטרים, השימוש בכוח כלפי העותר נעשה אגב השתלטות עליו לאחר שהתפרע והתנגד למעצרו, ופסק מיד לאחר שנאזק.

2.

ביום 16.1.2019 הוחלט במח"ש לסגור את תיק החקירה בעילה של היעדר ראיות מספקות. בהחלטת הסגירה נקבע כי "במקרה דנן, ניתוח הראיות והגרסאות השונות העולות מחומר החקירה, הביאו לכלל מסקנה, כי סיכויי ההרשעה בתיק אינם סבירים". הודעת הסגירה הומצאה לעותר במישרין, ואילו לבאי כוחו, בעקבות פנייתם, נמסרה רק בחודש אפריל 2019.

3.

ביום 3.6.2019 הגיש העותר ערר נגד ההחלטה על סגירת תיק החקירה. בערר נטען, בין היתר, כי אחד השוטרים הורה לשוטרים האחרים לשבור את ידיו של העותר, וכי בנו הותקף גם כן; כי גם בתחנת המשטרה הותקפו העותר ובנו ובמקום להעבירם לבית חולים הם נחקרו באזהרה; כי התנהגות השוטרים מהווה תקיפה חמורה; כי לא מצוי בידי העותר מלוא חומר החקירה; כי החלטת הסגירה לא נומקה כדבעי והיא לוקה בחוסר סבירות קיצוני; כי אין התייחסות בהחלטת מח"ש לתיעוד הווידאו של האירוע; וכי מח"ש התעלמה מבקשת העותר לערוך בדיקת פוליגרף.

הערר נדחה בהחלטה מיום 12.3.2020 לאחר שהחומר הרלוונטי נבדק על ידי המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים).

נקבע, בין היתר, כי חומר הראיות שבתיק מעלה כי התנהלות העותר ובנו באירוע הצדיקה את הפעלת הכוח נגדם "ולא ניתן לשלול כי שבירת מרפקו ויתר חבלותיו של העורר (העותר – י"ע) נגרמו כתוצאה מהצורך בהפעלת כוח רב נגדו לאור התנגדותו"; וכי גרסתו של העותר ביחס לשבירת ידו במכוון על ידי השוטרים לא נטענה על ידו בעת חקירתו, הוכחשה על ידי השוטר לו מיוחסת ההנחיה בחקירתו במח"ש, ומתיישבת עם גרסאות יתר השוטרים באירוע. לנוכח כל האמור נקבע כי אין מספיק ראיות לצורך העמדתם לדין של השוטרים המעורבים.

4.

מכאן העתירה דנן.

תמצית טענות העותר

5.

העותר טען, בין היתר, כי התנהגות השוטרים באירוע עולה כדי תקיפה חמורה ללא הצדקה; כי בהודעת מח"ש לא פורטו השיקולים שהובילו לקבלת ההחלטה על סגירת התיק וזאת בניגוד לחובה ההנמקה החלה עליה; כי בנוסף לידו השבורה שהושמה בגבס סבל העותר גם מחבלות באזור העין ובגב, הופנה לקבלת פיזיותרפיה אינטנסיבית בשל כאביו, ועד היום הוא סובל מכאבים בידו ומצוי במעקב מתמשך; כי בהחלטת מח"ש אין כל התייחסות לעניין הבקשה להיבדק בפוליגרף, וכי השוטר שלטענתו הורה על התקיפה לא נבדק בפוליגרף; כי ברשות העותר לא היה את מלוא חומר הראיות הנדרש לצורך השלמת הערר; כי תיעוד הווידאו שנשלח למח"ש, כמו גם התיעוד הרפואי של העותר לאחר האירוע, מהווים ראיות מספיקות. עוד הלין העותר על התמהמהות מח"ש בבירור תלונתו, מה שלטענתו שלל ממנו ראיות פוטנציאליות לביסוס תביעה אזרחית. לפיצויו בגין הנזקים שנגרמו לו, ומשכך מהווה נזק ראייתי.

בשורה התחתונה נטען כי החלטת מח"ש על סגירת התיק בנימוק של חוסר ראיות לוקה בחוסר סבירות קיצוני.

6.

בהתאם להסדר הדיוני שגובש בין הצדדים ולאחר שקיבל לעיונו את חומר החקירה, הגיש העותר ביום 21.1.2021 הודעה קצרה ונספח מתוקן לעתירה. נטען, בין השאר, כי בחומר החקירה לא נמצא צו החיפוש שמכוחו הגיעו כוחות המשטרה לאזור ביתו של העותר; כי צו החיפוש לא הופנה כלפי העותר או בני ביתו; כי העותר כלל לא התנגד לביצוע בדיקת הפוליגרף כפי שנטען; וכי חקירת השוטר שהורה לשבור את ידו נערכה רק בחלוף כשנה וחמישה חודשים מתאריך קרות האירוע. עוד חזר העותר על טענותיו כי החקירה לא נוהלה באופן מקצועי כדבעי, וכי לו הייתה מתנהלת כהלכה,

היו המשיבות מגיעות לתוצאה אחרת.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בעתירה על נספחיה ובתגובות לה ולאחר שמיעת טענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי דינה של העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות.

8.

נקודת המוצא היא כי מידת התערבותו של בית המשפט בשיקול הדעת הרחב המוקנה לרשויות האכיפה היא מועטה (ראו בג"ץ 3938/17 אבישר לוי נ' משרד המשפטים – פרקליטות המדינה , פסקה 3 (16.4.2018)) ושמורה למקרים חריגים בלבד (ראו בג"ץ 8292/12 נסימי נ' משטרת ישראל , פסקה 5 (25.12.2012); בג"ץ 7879/20 פלונית נ' מדינת ישראל – פרקליטות מחוז דרום , פסקה 5 (17.11.2020); בג"ץ 3927/20 דמתי נ' משרד המשפטים – פרקליטות המדינה , פסקה 6 (10.11.2020)). הלכה זו, יפה לכלל השלבים בהליך הפלילי, והיא נכונה ביתר שאת במקרים בהם מתבקש בית המשפט להתערב בהחלטות המבוססות על הערכת חומרי חקירה ודיות ראיות (ראו בג"ץ 8814/18 אמסלם שלו נ' מדינת ישראל- פרקליטות מחוז תל אביב , פסקה 8 (27.1.2019); בג"ץ 2774/20 שבלי נ' משטרת ישראל , פסקה 9 (6.7.2020)), והטעם לכך הוא משום הפרדת רשויות והואיל ולרשויות התביעה מומחיות מקצועית וניסיון רב בתחום זה (ראו בג"ץ 4736/98 מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נד(1) 659, 667 (2000); בג"ץ 9443/16 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' פרקליט המדינה , פסקה 14 (15.8.2017) (להלן: עניין התנועה למען איכות השלטון ); בג"ץ 4586/18 ג'בר נ' פרקליט מחוז ירושלים , פסקה 5 (19.7.2018)).

9.

בענייננו, ההחלטה בדבר סגירת תיק החקירה על ידי מח"ש בשל שיקולי ראיות מנויה על אותם מקרים שבהם ההתערבות השיפוטית המצומצמת ממילא, תצטמצם אף יותר, וכבר עמד על כך בית משפט זה בעניין התנועה למען איכות השלטון :

"הלכה עמנו כי כאשר עסקינן בהליך המבקש להשיג על החלטה לסגור תיק פלילי נגד חשוד, בעילה שעניינה דיות הראיות, קרי: החלטה המתבססת על האופן שבו העריכה התביעה את קיומה של "אפשרות סבירה להרשעה" כעולה מחומר הראיות בתיק, היקף הביקורת השיפוטית על החלטות רשויות התביעה מצומצם אף יותר מההיקף הצר ממילא של התערבות בית משפט זה בהחלטות רשויות התביעה לעניין ניהול הליכים פליליים" (עניין התנועה למען איכות השלטון , פסקה 20 והאסמכתאות שם).

לא כל שכן כאשר ההחלטה האמורה נבחנה על ידי הגורמים הרלוונטיים בראשות המשנה לפרקליט המדינה, תוך מתן נימוקים מפורטים המתייחסים לנסיבותיו הפרטניות של האירוע ולאופיו, ואשר שוללים את קיומו של סיכוי סביר להרשעת השוטרים המעורבים.

10.

למעלה מן הצורך ולגופם של דברים, אציין את מסקנת המשיבות לפיה דווקא גרסת השוטרים, נתמכת באינדיקציות ראייתיות שונות, ובין היתר: דוחות הפעולה של כלל השוטרים מציגים תמונה קוהרנטית, לפיה הפעלת הכוח נדרשה לנוכח התנגדות העותר ולשם איזוקו, לאחר שבנו של העותר היכה שוטרת; גרסת העותר לפיה אחד השוטרים הורה לשבור את ידו לא נזכרה בחקירתו באזהרה ביום האירוע; וכי אין בתיעוד הווידאו כדי לתמוך בגרסת העותר. אציין כי אף אני צפיתי בסרטון הווידאו שצורף לעתירה ולא מצאתי בו את הנטען על ידי העותר.

אף איני סבור כי יש מקום לטרונייתו של העותר על כך שהשוטר לא נבדק בפוליגרף, לאחר שהעותר התנה את בדיקתו שלו בכך שהשוטר ייבדק תחילה. לא העותר מנהל את החקירה, ומח"ש רשאית הייתה לסבור כי בנסיבות העניין נכון שהעותר ייבדק תחילה, ובהתאם לתוצאות הבדיקה לשקול אם לערוך בדיקת פוליגרף גם לשוטר.

צו החיפוש, אותר ביני לביני על ידי המשיבות וצורף לתגובתן המקדמית לעתירה, ואין בו כדי להעלות או להוריד.

11.

אכן, אין חולק כי העובדה שידו של העותר נשברה במהלך האירוע היא תוצאה קשה המחייבת בדיקה. עם זאת, משנבדקה תלונתו של העותר לעומקה וחומר הראיות בעניינו נבחן באופן יסודי, נקודת המוצא היא גם נקודת הסיום ואין מקום להתערב בהחלטות המשיבות.

12.

סוף דבר, שהעתירה נדחית. בהתחשב בנסיבות העניין כמתואר לעיל, לא ייעשה צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט נ' סולברג :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט א' שטיין :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית .