בג"ץ 5260/08 עמותת מרכז רפואי הר תבור נ. הועדה הציבורית לקביעת ייעודם של

1.

העתירה שבכותרת, שהוגשה ביום 12.6.2008, נסבה על חלוקת כספי עזבון המנוח אניאס אלנברג ז"ל לבתי חולים. הסעד המרכזי שהתבקש בה היה ביטול החלטת המשיבים 1 – 3 בדבר חלוקת כספי העיזבון לבתי חולים שונים ברחבי הארץ, בלא שהוגשה כל בקשה לקבלתם. כן התבקש ביטול ההחלטה שלא לאפשר לעותרת 2 להגיש בקשה לקבלת הכספים מהעזבון. בנוסף התבקש משיב 3, משרד הבריאות, להמליץ על העותרת 2 כמועמדת להקצאת כספים מהעזבון, בין יתר הגופים הרלוונטיים. ביום 30.11.2009 הוגשה עתירה מתוקנת, בעתירה המתוקנת צורפה עותרת נוספת והיא העותרת 1, וכן צורפו המשיבים 4-9. בעקבות עובדות ומסמכים חדשים שנמסרו לעותרת ממשרד המשפטים.

2.

ביום 8.2.2009 הגישו המשיבים הודעה, ולפיה הם סבורים כי העתירה אינה אקטואלית עוד ודינה להידחות על הסף. נמסר בהודעה כי בימים האחרונים עלה עניינה של העתירה לדיון בפני המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ומנהלת מחלקת הבג"צים. בדיון האמור הוחלט, בין היתר על מנת להחיש את מי מוש העזבון לטובת האינטרס הציבורי, כי בכוונת הוועדה הציבורית לקביעת ייעודם של עזבונות לטובת המדינה (משיבה 1, להלן-הוועדה) לפרסם בתוך 45 ימים פרסום מיוחד של העיזבון, כמיועד עבור הגשת בקשות לתמיכה מיוחדת. הובהר כי במסגרת זו תוכל העותרת 2 להגיש בקשה מחודשת לתמיכה מיוחדת, וככל שתעמוד בתנאי הסף לקבלת הכספים תישקל בקשתה. הוסבר בהודעה כי בקשתה של העותרת 2 מיום 28.2.2008 לקבלת כספי העיזבון לשנת 2009 נבחנה על ידי הוועדה מיד עם הגשתה ונמצא שהעותרת 2 כלל לא עמדה בעילות הסף לקבלת הכספים. לדברי המשיבים, במכתב התשובה ששלחה הוועדה לעותרת 2 (ביום 30.4.2008) פורטו בפניה הסיבות לסירוב לבקשתה, ואף ניתנה לה שהות של 15 ימים להשלמת המסמכים החסרים ולהבהרת ההבהרות הנדרשות. ואולם, טענותיה המשלימות של העותרת 2 לא חידשו הרבה באשר לחוסר עמידתה בתנאי הסף.

3.

ביום 20.3.2009 הגישו המשיבים 1-3 הודעה מעדכנת נוספת, בה מסרו כי ביום 17.3.2009 פורסמה הודעה מיוחדת בדבר הגשת בקשות לוועדה בקשר למי מוש העיזבון. המשיבים שבו וציינו כי עתה פתוחה בפני העותרת 2 הדרך להגיש בקשה מחודשת וככל שתעמוד בתנאי הסף תישקל ותוכרע בקשתה, בהתאם לשיקול דעתה המקצועי של הוועדה.

4.

בתגובה לכך הודיעו העותרות (ביום 23.3.2009) כי הן מסכימות למחיקת העתירה, תוך פסיקת הוצאות ראליות לטובתן. העותרות טענו בהקשר זה כי העתירה הוגשה לאחר שמוצו ההליכים מול משרד הבריאות ומול הוועדה. העתירה הוגשה בלא שיהוי, על בסיס המסמכים שנמסרו על ידי הממונה על המידע במשרד המשפטים. לעותרות אין ספק כי עצם הגשת העתירה היא שהובילה לביטול ההחלטה הקודמת מצד המשיבים ולפיכך הן זכאיות לקבל הוצאות ושכר טרחת עורך דין בגין הגשת העתירה. העותרות טוענות כי נגרמו להן הוצאות רבות בגין הגשת העתירה. הן ציינו כי עובר להגשת העתירה ניהלו תכתובת מ מוש כת עם המשיבים וכן התנהלה תכתובת ענפה עם הממונה על חופש המידע במשרד המשפטים. הוצאות נוספות היו כרוכות בצורך להכין עתירה ועתירה מתוקנת, שניתן היה להימנע מהגשתה לו נמסרו כל המסמכים שהתבקשו מאת הוועדה כבר ביום 15.5.2008. לדברי העותרות, הואיל ומדובר בסוגיה סבוכה, הם נאלצו לשאת בשכר טרחת באי כוחן בהיקף כולל של כ- 124,000 ₪. לבקשה צורפו העתקי חשבונות שכר טרחה.

5.

משיבים 1 – 4 (להלן – המשיבים) מתנגדים לבקשה לפסיקת הוצאות ואף מבקשים לחייב את העותרות בתשלום הוצאותיהם של המשיבים, הן בגין חזרת העותרות מן העתירה שעה שמרבית הסעדים שהתבקשו בה לא ניתנו והן בגין הגשת בקשה לפסיקת הוצאות. טענתם המרכזית של המשיבים היא כי מרביתם המוחלטת של הסעדים שביקשו העותרות לא התקבלו כלל. מדובר, כך נטען, בסעדים שאינם "נבלעים" בסעד הראשון וכלל לא נערך לגביהם כל דיון לגופו של עניין. אשר לסעד הראשון – ביטול ההחלטה המקורית בדבר חלוקת כספי העזבון - עמדת המשיבים היא כי הגם שלכאורה ניתן לטעון שהחלטת המשיבים על פרסום מחודש של העזבון, כמוהו כקבלת הסעד, הרי שמבירור נסיבות העתירה והסיבות שהביאו להחלטת המשיבים עולה תמונה אחרת. ההחלטה באשר לפרסום המחודש נבעה מפגמים פרוצדוראליים מסוימים שנפלו בעבודת הוועדה, שעיקרם בכך שלאחר בירור שנערך על-ידי המשיבים התגלה כי בתי החולים שהוכרו כזכאים לחלק מהעזבון לא נבדקו בהתאם לנהליה של ועדת העזבונות. המשיבים אינם חולקים על כך שהעתירה היא שהובילה לבחינה המחודשת מצד הגורמים המשפטיים במשרד המשפטים ומצד הוועדה את הנסיבות שבהן התקבלה ההחלטה על אודות חלוקת כספי העזבון ואף לא על כך שבחינה מחודשת זו היא שהובילה להחלטת המשיבים לפרסם פרסום מחודש של העזבון. אך טענת המשיבים בהקשר זה היא כי ברובן המוחלט של טענות העותרות לא נמצא כל ממש. המשיבים מדגישים כי החלטתה המקורית של הוועדה לסרב לבקשת העותרת 2 ניתנה כדין, נוכח אי עמידתה של העותרת 2 בתנאי הסף המקנים אפשרות לקבלת כספים מהעיזבון. לעותרת 2 לא קמה עילה עצמאית נגד החלטת המשיבים בענייניה, שכן היא ממילא לא עמדה בתנאי הסף אשר היו מזכים אותה, לכאורה, באפשרות לקבל כספי העזבון.

6.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים ובתיק בכללותו ובשים לב לאמות המידה שנקבעו בבג"צ 842/93 אלנסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217, באתי לכלל מסקנה כי יש בסיס מספיק לקבל את בקשת העותרות בחלקה. על פי אמות המידה הנזכרות, יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה, והאם עצם הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. במקרה הנדון החליטה הוועדה על חלוקת כספי העזבון לבתי חולים שונים, תוך שלילת זכאותה של העותרת 2 לקבל כספים מן העזבון. לאחר שהוגשה העתירה הודיעו המשיבים על ביטול ההחלטה בשל פגמים שהתגלו בה ועל פרסום חדש של העזבון לצורך הגשת בקשות. כפועל יוצא מכך יתאפשר גם לעותרת 2 להגיש בקשה מחודשת לקבלת כספים. הדברים מצביעים, כך נראה, על כך שהעתירה הייתה מוצדקת לפחות במובן זה שההתנהלות של הוועדה עובר להגשת העתירה הייתה בלתי תקינה. הסעד הראשון והמרכזי שהתבקש בעתירה התקבל בעיקרו של דבר. המשיבים אינם חולקים על כך שהגשת העתירה הביאה לביטול ההחלטה המקורית. אכן, הגשת העתירה הביאה לדיון בסוגיה בפני המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ומנהלת מחלקת הבג"צים, שהוביל להוראה בדבר פרסום מחודש בעניין כספי העיזבון, תוך זניחת ההחלטה המקורית בדבר חלוקת הכספים.

7.

יחד עם זאת, אין חולק על כך שהעתירה לא הביאה לקבלת כל הסעדים אותם ביקשו העותרות בעתירה ובעתירה המתוקנת. העתירה לא הביאה באופן ישיר להקצאת כספים לעותרת 2. היא אף לא הביאה לשינוי בעמדת המשיבים באשר לפרשנות צוואת המנוח אניאס אלנברג ז"ל לגבי אופן הקצאת הכספים. אולם הדבר אינו מצדיק שלילת הוצאות מן העותרות, כאשר לפחות בחלקה העתירה הייתה מוצדקת והביאה לקבלת אחד הסעד העיקריים שהתבקשו בה. עניין זה יש להביא בחשבון בקביעת שיעור ההוצאות. בנוסף יש להביא בחשבון בקביעת שיעור ההוצאות את נכונותם של המשיבים להסדיר את העניין במהירות, את העובדה שבירור העתירה הסתיים ללא דיון בפני הרכב, ללא צורך בהגשת כתבי טענות נוספים מלבד כתב העתירה (והעתירה המתוקנת) וללא הכרעה שיפוטית. בנוסף יש ליתן משקל להיקפה של העתירה ולהוצאות הריאליות שהוציאו העותרות.

8.

בהקשר זה יוער כי ההוצאות הראליות אמנם מהוות, ברגיל, נקודת מוצא בפסיקת הוצאות, אך על מבקש ההוצאות מוטל הנטל להראות כי ההוצאות שהוציא היו הכרחיות, סבירות ומידתיות ביחס להליך שנוהל (בג"ץ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת (טרם פורסם, 30.6.2005). במקרה דנן העותרות לא הבהירו האם שכר הטרחה ששילמו היה עבור הטיפול הכולל בעתירה, ללא קשר להיקף ההתדיינות ואופן סיומה. הן לא הציגו הסכם שכר טרחה, לא נתנו פירוט של העבודה שהושקעה ולא הסבירו את בסיס החיוב בשכר הטרחה. לנתונים אלה חשיבות במסגרת הערכת הנחיצות והסבירות של הייצוג המשפטי, במיוחד נוכח סכום ההוצאות הגבוה שביקשו העותרות.

כדי לברר את השאלה האם ההוצאות היו הכרחיות, סבירות ומידתיות לא ניתן להסתפק בחשבוניות שהוצגו לגבי שכר הטרחה בכללותו. גם מטעם זה לא ראיתי

מקום לחיוב המשיבים במלוא שכר הטרחה שנתבקש על ידי העותרות. אציין עוד כי לא מצאתי יסוד לחייב את המשיבים 5–8 בהוצאות העותרות. בעתירה (המתוקנת) התבקש סעד רק ממשיבים 1–4 כאשר המשיבים 5–8 צורפו רק כמי שיכולות להיפגע מקבלת העתירה. בשים לב למכלול השיקולים ולכלל נסיבות העניין, ישלמו המשיבים 1-4 לעותרות שכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.