בג"ץ 5291/04 ופיק ענבוסי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

העותר, ופיק ענבוסי, הורשע בבית המשפט השלום בחדרה בביצוען של שתי עבירות של הסעה שלא כדין לפי סעיף 12(א)(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, ועבירה של הכשלת שוטר, לפי סעיף 275 לחוק העונשין תשל"ז-1977. בגין הרשעות אלו הושת על העותר עונש של ארבעה חודשי מאסר, והופעל עונש מאסר על תנאי בן 6 חודשים, במצטבר. כמו כן, נגזר למבקש מאסר-על תנאי, והוא חויב לחתום על התחייבות להימנע מעבירה. העותר, שלא השלים עם הרשעתו, ערער עליה בפני בית המשפט המחוזי, אולם ערעורו נדחה. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה, נדחתה אף היא.

עניינה של עתירה זו הוא בבקשת העותר כי המשיבה, מדינת ישראל, תיתן את דעתה למספר שאלות, והראשונה שבהן הוגדרה כך: "הכיצד, ומכוח איזה דין, מוענקת לאדם פרטי (המסיע) סמכות שלפי 12א(ד) לחוק הכניסה לישראל ... לבדוק, כי בידי התושב הזר (תושב השטחים) מסמכים, שלפיהם הוא נכנס לישראל כדין ויושב בה כדין?". עוד מבקש העותר, כי נורה למשיבה לתת את דעתה לשאלה "מהי רמת החשד הנדרשת שלפי סעיף 12א(ד)(2) לחוק הכניסה לישראל?". לבסוף, מבקש העותר, כי המשיבה תיתן את דעתה לשאלה: "אם יש בתחולתו של המשפט החוקתי, לרבות עיקרון השוויון, על המשפט הפלילי המהותי, כדי להשפיע על מעמדו של עיקרון אחידות הענישה, ובהתאם לחייב נקיטת אמות מידה חוקתיות מנחות לקביעת כללי ענישה האוסרים על הטלת ענישה שונה בגין מעשים פליליים דומים? הכיצד על בית-משפט השלום לנהוג כאשר לנגד עיניו הלכה מחייבת מאת בית-המשפט העליון וכן פסיקה מנחה סותרת מאת בתי-המשפט המחוזיים? ומה מעמדה של הילכת ח'טיב [רע"פ 5198/01 טלעת ח'טיב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1), 769, 774]. האומנם היא מחייבת בערכאות אחדות אך לא באחרות".

דינה של העתירה להידחות על הסף.

כפי שעולה מהדרך בה בחר העותר לנסח את עתירתו, הוא אינו מבקש סעד אופרטיבי כלשהו, למעט חיובה של המשיבה לעיין באותן שאלות נכבדות שהציג ביחס לפרשנותו של דבר חקיקה (חוק הכניסה לישראל), ולנפקותם של פסק דין הניתנים על ידי בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים, בכלל, וליישומו של הכלל בדבר אחידות בענישה, בפרט. לעניין זה נעיר, כי מותר להניח שרשויות החקירה והתביעה בוחנות כל העת, וללא צורך במתן צווים על ידי בית משפט זה, מהי הפרשנות הראויה לדברי חקיקה, ואם הם ניתנים ליישום, או שמא הפכו ברבות הימים לגזירה שהציבור שוב אינו יכול לעמוד בה. כך או כך, אם סבר העותר כי ניתנה לדבר חקיקה פרשנות שגויה או שיישומו בלתי-אפשרי, המקום לטעון זאת הוא בבית המשפט, ולא בדרך של הכללה אלא בזיקה לעובדות קונקרטיות. והרי לעותר נקרתה זה לא מכבר הזדמנות לעשות זאת, כאשר הועמד לדין בגין עבירות לפי חוק הכניסה לישראל. אם החמיץ הזדמנות זו, אין לו אלא להלין על עצמו, ואם עשה זאת וטענותיו נדחו, אזי משמעות עתירתו הנוכחית אינה אלא ניסיון להביא את הרשעתו החלוטה לדיון בפני ערכאה נוספת. דרך זו אינה פתוחה בפני העורר, הואיל ובית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהן של הערכאות הדיוניות, ובוודאי שלא על החלטותיו-שלו בשבתו כבית משפט לערעורים.

כאמור, דינה של העתירה להדחות על הסף, וכך אנו מורים.