בג"ץ 5442/19 עינבל דקל סגמן , עו"ד נ. מדינת ישראל - משרד הפנים

השופט א' שטיין:

1.

העתירה שלפנינו תוקפת את הוראת סעיף 3 לחוק השמות, התשט"ז-1956 (להלן: חוק השמות ), אשר קובעת לאמור:

שם משפחה מלידה

ילד מקבל מלידה את שם משפחת הוריו.

היו להורים שמות משפחה שונים, מקבל הילד את שם משפחת אביו , זולת אם הסכימו ההורים שיקבל את שם משפחת האם או שמות המשפחה של שני ההורים; אולם ילד שנולד כשאמו אינה נשואה לאביו מקבל מלידה את שם משפחת אמו, זולת אם רצתה האם שיקבל שם משפחת האב והאב הסכים לכך או שהאם היתה ידועה בצבור כאשתו ואם הסכימו ההורים, יקבל את שמות המשפחה של שניהם. (ההדגשה שלי – א.ש.)

2.

העותרת טוענת כי הוראה זו לוקה בחוסר שוויון מובנה – דבר העומד בסתירה להוראת סעיף 1א(א) לחוק שיווי זכויות האישה, התשי"א-1951 (להלן: חוק שיווי זכויות האישה ) והינו מנוגד לערכים המוגנים על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו . העותרת מפרטת וטוענת, כי אישה שבוחרת להיפרד מאב ילדה ומעוניינת, לאחר הפירוד, להוסיף לשם המשפחה של הילד את שם משפחתה שלה מתקופת נעוריה, נדרשת לקבל את הסכמת האב לתוספת זו. באין הסכמה כאמור, נדרשת האישה, וכל יתר הנשים במצבה, לפנות לבית משפט בבקשה לשנות את שם הילד בהתאם. לטענת העותרת, המצב בו אם וילדהּ נושאים שמות משפחה שונים יוצר קשיים בירוקרטיים במגעיהם עם רשויות השלטון וכן עומסים רגשיים אצל האם והילד כאחד.

3.

העותרת סבורה כי הפתרון שמציע החוק – פנייה לבית משפט – איננו פתרון ראוי למרות העובדה שעל פי רוב נאותים בתי המשפט להיענות לבקשת האישה. לטענתה, פתרון זה כרוך בעלויות כספיות ובלחצים נפשיים אשר נובעים מהעמקת הקרע בין האישה לבין אבי ילדיה. בעטיים של כל אלו, נשים רבות ממאנות לעשות שימוש בפתרון זה.

4.

מנגד, טוענים המשיבים כי מן הדין לדחות את העתירה על הסף ממספר טעמים. ראשית, הסעד שהתבקש בעתירה – צו שיפוטי לתקן חוק קיים – הינו מנוגד לעיקרון הפרדת הרשויות ולהלכה הקובעת כי עלינו להימנע מלהעניק סעדים כאלה. שנית, העותרת לא צירפה לעתירתה את כל המשיבים הנוגעים בדבר, ובראשם הכנסת. שלישית, העותרת לא הרימה את הנטל הראשוני להוכחת טענתה בדבר פגיעה בזכות חוקתית וממילא לא מיצתה את ההליכים.

5.

המשיבים סבורים כי מן הדין לדחות עתירה זו גם לגופה. לטענתם, ההסדר הקבוע בסעיף 3 לחוק השמות מאזן כיאות בין האינטרסים המצויים במשולש היחסים אם-אב-ילד. נקודת מוצאו של ההסדר הוא שיתוף פעולה הורי, אשר משרת את טובת הילד; ובאין שיתוף פעולה כאמור, אין מנוס אלא לערב את בית המשפט במחלוקת כדי להגיע לפתרונה. לבסוף, טוענים המשיבים כי ההוראה בדבר שמירת הדינים המצויה בסעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו איננה מאפשרת את הבדיקה החוקתית שנתבקשה בעתירה.

6.

לאחר עיון בעתירה, בתגובת המשיבים ובנספחיהן, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

7.

ראשית, אין בידינו לקיים ביקורת חוקתית על הוראת סעיף 3 לחוק השמות לאורו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק השמות חוקק בשנת 1956; סעיף 3 לחוק זה, שבעניינו הוגשה העתירה, תוקן באחרונה בשנת 1990 –

הכל עובר לחקיקתו של חוק היסוד. נוכח האמור, ברי הוא כי סעיף 3 לחוק השמות חסין מביקורת חוקתית לאורו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כמצווה בהוראת סעיף 10 לחוק היסוד שעניינה שמירת הדינים הקיימים (ראו, למשל: בג"ץ 8940/14 א.פ.ט אדוונסד פאואר טכנולוגי בע"מ נ' כנסת ישראל ( 18.1.2015)).

8.

שנית, העתירה כלל איננה מבססת את טענתה בדבר הפליה וחוסר שוויון, ועל כן אין בידינו להפעיל לטובת העותרת את הוראותיו של חוק שיווי זכויות האישה. באין פגיעה מהותית בשוויון, להוראות אלו אין תחולה.

9.

גדולה מכך: הסעד שנתבקש על ידי העותרת – מתן צו שיפוטי המורה על תיקונה של חקיקה ראשית – אינו מצוי בסמכותו של בית משפט זה. דיני החוקה מפקידים בידינו את הסמכות לבטל הוראות חוק רגיל המנוגדות לחוקי היסוד, אך אינם מאפשרים לנו להיכנס לנעלי הכנסת ולכתוב חוקים במקומה. הלכה היא עמנו מימים ימימה כי "אין מחוקק מבלעדי המחוקק, ולו לבד נתכנו עלילות החקיקה" (ראו: ע"פ 53/54 אש"ד מרכז זמני לתחבורה נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל , פ"ד ח 785, 819 (1954)). בית משפט זה לא ייתן אפוא צו עשה לרשות המחוקקת ויורה לה לתקן דבר חקיקה קיים על פי ראות עיניו ושיקול דעתו. אשר על כן, המזור לקשיים שחווה העותרת – ובאלו הנני רחוק מלהקל ראש – מצוי בין כתליו של בית המחוקקים ולא כאן (ראו, למשל: בג"ץ 5677/04 עמותת "אלערפאן" נ' שר האוצר (16.3.2005) ).

10.

לאור כל האמור, העתירה נדחית בזאת; לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.