בג"ץ 5484/06 אחמד אלאסד נ. משרד הפנים

לפניי בקשה מטעם המשיב לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת, אשר נמחק לבקשת העותרים.

1.

העתירה הופנתה כנגד החלטת המשיב להשיב בשלילה לבקשת העותרים – אזרח ישראלי ואזרחית מרוקו – לאיחוד משפחות. נטען בה כי העותר 1 (להלן – העותר), המשמש כראש מועצה מקומית לקיה, הכיר את העותרת 2 (להלן – העותרת) בטיול במרוקו, הקשר בין השניים התהדק, והעותרת הגיעה לביקור בישראל. במהלך שהותה של העותרת בישראל היא נענתה להצעת נישואין של העותר, השניים נישאו ביום 24.11.2005 וכעת מצויה העותרת בחודש החמישי להריונה. חרף האמור, סורבה בקשת העותרים לאיחוד משפחות בטענה שהנישואין היו נישואין ביגמיים של העותר ובטענה שהתנהלותו בהבאת העותרת לארץ, היה בה משום הטעיית עובד ציבור והשגת דבר במרמה. בעתירה טענו העותרים כי החלטת המשיב התבססה על שיקולים לא ענייניים, כאשר לא היתה כל סיבה ראויה שלא להסדיר את מעמדה של העותרת בישראל. לאחר הגשת העתירה ניתן בה, בהסכמת המשיבים, צו ביניים האוסר על הרחקת העותרת מישראל.

2.

בתגובה מקדמית לעתירה טען המשיב כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה, תוך חיוב העותרים בהוצאות משפט גבוהות לטובת אוצר המדינה. נטען לחוסר נקיון כפיים חמור מצד העותרים, שאינם מביאים בעתירה את כל העובדות הרלוונטיות ומכחישים דבר קיומו של מסמך מהותי שנחתם בידי העותר. לגוף העניין נטען כי הבקשה לאיחוד משפחות סורבה כדין בשל קיומן של ראיות מנהליות כבדות משקל, שלא נסתרו בידי העותר, לפיהן מדובר בנישואי ביגמיה. לתגובה צורפה התחייבות (מיום 15.9.2005) של העותר כלפי משרד הפנים, בה הוא מודיע כי מטרת הביקור של העותרת היא טיול היכרות ולא שום מטרה אחרת ואין כוונה לנישואין וכי בתום תקופת ביקור של חודש ימים היא תעזוב את הארץ.

3.

העתירה נקבעה לדיון לפני הרכב ביום 18.2.2008 אך בהמשך נדחה מועד הדיון מספר פעמים עקב אילוצי בית המשפט. יצוין, כי ביום 13.5.2007 הגישו העותרים בקשה להתיר לעותרת לצאת לביקור בארץ מולדתה מרוקו. בהחלטה של כב' השופטת א' חיות (מיום 16.5.2007) נקבע כי העותרת רשאית כמובן לצאת את הארץ לצורך הביקור, אך היא אינה יכולה לצפות כי במסגרת צו הביניים תובטח לה אפשרות החזרה לישראל בתום אותו ביקור.

4.

ביום 6.5.2008 הגישו העותרים בקשה למחיקת העתירה, לביטול מועד הדיון והשבת ערבון כספי שחולט על ידי המשיב. נטען בבקשה כי מאז הוגשה העתירה בשנת 2006 נדחה מועד הדיון על ידי בית המשפט מספר פעמים. על פי האמור בבקשה, בשל אבל אצל משפחת העותרת היא נאלצה לצאת מישראל והיא נמצאת אצל משפחתה במרוקו, דבר המייתר את ההמתנה להכרעה בעתירה, שצפויה בעוד חודשים ארוכים. העותרים טענו כי יעדיפו להגיש בקשה מחודשת על פני המתנה מ מוש כת לדיון, בפרט נוכח יציאת העותרת את הארץ. בנוסף ביקשו העותרים כי בית המשפט יורה על השבת הערבון הכספי שהפקידו העותרים אצל המשיב, ואשר נועד להבטיח את יציאתה של העותרת מן הארץ.

4.

המשיב בתגובה הסכים למחיקת העתירה אך עמד על השתת הוצאות על העותרים. נטען כי הפנייה לבית המשפט בחוסר נקיון כפיים, תוך הצגת מצג עובדתי מוטעה, די בה כדי לחייב בהוצאות. בנוסף, נטען כי משבחרו העותרים למחוק את העתירה מבלי שקיבלו את הסעד המבוקש, כשנתיים לאחר הגשתה, הם גרמו לאוצר המדינה הוצאות מיותרות. כן הודיע המשיב על התנגדותו להשבת הערבות הבנקאית שהופקדה לשם הבטחת יציאתה של העותרת מישראל במועד, ואשר חולטה זה מכבר. לעניין זה נטען כי הערבות לא הופקדה כלל במסגרת העתירה אלא כחלק מהתנאים שהציב משרד הפנים לשם אישור כניסתה של העותרת לישראל. כן נטען כי חילוט הערבות נעשה כדין, מאחר שהעותרת לא יצאה מישראל במועד, תוך הפרת התחייבות מפורשת של העותר. העותרים מתנגדים לדרישה לחייבם בהוצאות. בתגובתם הם חוזרים וטוענים לצדקת דרישתם לאיחוד משפחות, תוך דחיית הטענות בעניין חוסר נקיון כפיים ונישואין ביגמיים.

5.לאחר שעיינתי בעמדות בעלי הדין ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את העותרים בהוצאות המשיב. בעל דין היוזם הליך כלפי יריבו, תוך גרירתו להוצאות, חייב להניח כי אם הוא חוזר בו מן ההליך שנקט, יעמוד יריבו על ההוצאות שנגרמו לו. על כן ככלל, מקום בו נמחק הליך על ידי מגישו בטרם התברר והוכרע לגופו, ישא מגיש ההליך בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד. כמובן שהמדובר בכלל מנחה ולא בכלל מוחלט. יישומו נבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו, בין היתר, בשים לב לשאלה מדוע חזר בו יוזם ההליך מההליך שהגיש. כך, למשל, במקרים בהם בעל דין חוזר בו מעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק לאחר שבא על סיפוקו, אין הוא מחויב, על פי רוב, בהוצאות והמשיב אף עשוי להתחייב בהוצאותיו של העותר על פי האמות המידה שנקבעו בהלכת אל נסאסרה (בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217). אך כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו מבלי שזכה לסעד אותו ביקש, נקודת המוצא היא כי מגיש ההליך ישא בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד. במצב זה אין החלטה הקובעת את צידקת הגשתו של ההליך, ומבין שני בעלי הדין, ככלל, ראוי כי זה שגרם להוצאות ישא בהן. מחיקת ההליך ללא קבלת הסעד, יש בה כדי להצביע, על פני הדברים, על כך שהגשת ההליך לא הייתה מוצדקת מלכתחילה. מדובר, עם זאת, בהנחה הניתנת לסתירה, כאשר הנטל לעשות כן מוטל על יוזם ההליך (ראו, בש"א 8396/06 בנק הפועלים בע"מ נ' ארטיפו בע"מ (לא פורסם, 13.2.007); ע"א 11788/05 סגל נ' בן ארצי (לא פורסם, 8.11.2006)).

6.

בענייננו, בעצם פתיחת ההליך נטלו על עצמם העותרים את סיכוני דחייתו או מחיקתו, ובכלל זה הוצאות הנגרמות למשיב. מוטל על העותרים להראות מדוע הייתה הצדקה לקיום ההליך תוך גרימת הוצאות למשיב מלכתחילה, שעה שבסופו של דבר לא נתברר ההליך לגופו בשל מחיקתו ביוזמת העותרים. העותרים לא עמדו בנטל להראות כי הגשת העתירה הייתה מוצדקת. בסופו של יום טענות העותרים לא באו לכלל בירור ודיון ואין כל יסוד לקבוע כי יש להן אחיזה וכי ההליך היה מוצדק. העותרים גם לא נתנו הסבר מספק לזניחת ההליך השיפוטי. ההסבר היחיד שהביאו הוא העדפתם לפתוח בהליך מחודש להסדרת מעמד העותרת על פני המתנה להכרעה השיפוטית, על רקע שהיית העותרת במרוקו לעת הזו. הסבר זה אינו מניח את הדעת באשר למניעי העותרים למחיקת ההליך, לאחר שעמדו על קיום העתירה כשנתיים ימים. לא הובהר מה חידוש התחדש כעת, שחייב את סיום ההליך באורח חד צדדי וכיצד פתיחת הליכים מחודשים של איחוד משפחות תטיב עם העותרים. ניהול ההליך עד כה גרם הוצאות למשיב, בגינן יש לחייב את העותרים, ולו באופן חלקי. בשים לב לכלל נסיבות העניין, לשלב בו נמחק ההליך ולטעם ביסוד המחיקה, וכן לפסיקת ההוצאות המקובלת בסוג זה של הליכים, העותרים ישלמו למשיב שכר-טרחת עורך-דין בסכום של 2,500 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.

7.

אשר לבקשה להשבת הערבון, אין מקום להידרש לה במסגרת העתירה. העתירה נסובה על סירוב בקשת העותרים לאיחוד משפחות. לא הייתה לה כל נגיעה לערבון שהפקיד העותר בעת כניסת העותרת לישראל לצורך ביקור תיירותי, כמו גם לחילוט הערבון קודם להגשת העתירה. למעשה, בעתירה אין כל זכר לערבון. ממילא לא נטען כי חילוטו נעשה שלא כדין ולא נתבקש כל סעד בקשר אליו. אשר על כן, משלא מ דובר

בערבון שהופקד במסגרת העתירה ואין לו נגיעה ישירה לעתירה, אין להיזקק לבקשת העותרים להשבת הערבון.