בג"ץ 5668/10 אבו שרקייה סעיד נאיף נ. מדינת ישראל- הועדה המחוזית לתכנון וב

השופט א' גרוניס:

1.

לפנינו עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים, בה מבוקש להורות לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה, היא המשיבה, להימנע מהריסת בית מגוריהם של העותרים המצוי באדמות הסמוכות לכפר ערערה (להלן – המבנה ).

2.

העותרים 2-1 וילדיהם, העותרים 6-3, מתגוררים במבנה נשוא העתירה. המבנה הוקם על ידי העותר 1 (להלן – העותר ) בשטח המיועד לשימוש חקלאי וללא היתר בנייה לפני כ-34 שנים. העותר הורשע בבית משפט השלום בחדרה (ת"פ 1706/76) עוד בשנת 1976 בעבירה של בנייה ללא היתר בגין המבנה והוטל עליו להורסו. העותר לא עשה כפי שנצטווה. בנוסף הוצא צו האוסר על העותר לעשות שימוש במבנה. גם מצו שיפוטי זה בחר העותר להתעלם. ואם בכך לא די, העותר הגדיל לעשות ובנה תוספת למבנה המקורי, גם היא ללא היתר. בגין אי קיום צו ההריסה, הוגש נגד העותר כתב אישום. ביום 6.11.03 ניתן תוקף של פסק דין להסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים בבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 3422/03; כבוד השופטים ח' פיזם, א' רזי, ש' שטמר). במסגרת אותו הסדר טיעון ביקשו בעלי הדין ליתן תוקף של פסק דין לדברים שלהלן: "המשיב [העותר דכאן] יבצע את צו ההריסה תוך 18 חודשים החל מהיום. תקופה זו ניתנת לו על מנת לעשות ניסיון אחרון לקבל היתרים לבניות הבלתי חוקיות שנבנו... אם תום תקופה זו, ולא ינתן היתר מלא או חלקי, יהרוס המשיב כל בניה שלא ינתן לגביה היתר וזאת בתוך 30 יום. בתום אותם 30 יום, ואם לא תהרס הבניה הבלתי חוקית על ידי המשיב [העותר], תהיה המדינה זכאית להרוס את המבנה או המבנים שלא יהיה עליהם היתר כדין". לאחר הדברים הללו, במועד שלא פורט בעתירה, הגישו העותרים התנגדות לתוכנית מתאר מחוזית (תמ"מ/6). העותרים מציינים כי לא ידוע להם מה עלה בגורל ההתנגדות. ביום 13.5.07 הודע לעותרים כי בכוונת המשיבה להרוס את המבנה נשוא העתירה. ביום 24.5.07 דחה בית משפט השלום בחדרה את בקשת העותרים למתן צו מניעה שיעכב את הריסת המבנה. ערעור שהגישו העותרים לבית המשפט המחוזי בחיפה על ההחלטה שדחתה בקשתם לצו מניעה נדחה אף הוא ביום 17.6.07. בהמשך לכך, הגישו העותרים עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 5757/07; להלן – העתירה הקודמת ). בעתירה הקודמת נתבקש צו שימנע את הריסת המבנה עד להכרעה בהתנגדות הנזכרת שהגישו העותרים. לחלופין ביקשו העותרים, כי המשיבה תימנע מהריסת המבנה עד אשר יוקצה להם מגרש בנייה חלופי תחתיו וישולם להם שוויו. ביום 9.5.10 נדחתה עתירתם הקודמת של העותרים (המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים ע' ארבל ו-נ' הנדל). זאת, לאחר שביום 4.3.10 נערך דיון במעמד הצדדים בו השמיעו בעלי הדין את טיעוניהם. בפסק הדין בעתירה הקודמת נקבע, כי "אין ולא יכולה להיות שאלה כי בית-משפט זה אינו צריך ואינו מוסמך ליתן "צווים" המבטלים פסקי-דין של ערכאה מוסמכת במשפט פלילי". פסק הדין בעתירה הקודמת נחתם באמירה: "השאלה האחת היא כיצד קורה כי במדינת חוק לא מבוצעים צווים של בית משפט במשך למעלה משלושים ושלוש שנים – ואין פוצה פה אך יש מצפצף". אף שניתן פסק דין סופי בעתירה הקודמת בעניין צו ההריסה השיפוטי המורה על הריסת המבנה, סיפורה של העתירה אינו מסתיים כאן.

3.

העותרים נטלו את האמירה האחרונה המצוטטת מתוך פסק הדין בעתירה הקודמת ופנו עימה אל המשיבה בבקשה "לקבל תשובתכם לאמור לעיל". במילים אחרות, העותרים ביקשו את תשובת המשיבה לשאלה מדוע המתינה 33 שנים ורק בשנת 2007 החליטה לבצע את ההריסה בעצמה. במכתב מיום 13.6.10 שנשלח לעותרים מטעם המשיבה הובעה תמיהה על עצם הפנייה. במכתב נאמר, כי העתירה הקודמת נדחתה על כל הסעדים שנתבקשו בה. בנוסף צוין במכתב, כי החובה להריסת המבנה הוטלה בראש ובראשונה על העותרים. רק משכלו כל הקיצין והתברר כי העותרים ממשיכים להפר את החוק פנתה המשיבה לבצע את צו ההריסה בעצמה. על רקע זה החליטו העותרים לפנות פעם נוספת לבית המשפט הגבוה לצדק – ומכאן העתירה שבפנינו.

4.

לטענת העותרים, התנהלות המשיבה נגועה בחוסר סבירות. העותרים סבורים כי יש לראות במשיבה, שנמנעה מהריסת המבנה במשך עשרות שנים, כמי שנתנה במחדלה יד להיווצרותו של המצב הקיים. עוד לטענת העותרים, בשל השיהוי בו נקטה המשיבה יש לראות בה כמי שהשלימה עם העובדות בשטח. הסעד המבוקש עתה, בדומה לזה שהתבקש בעתירה הקודמת, הינו מתן צו המורה למשיבה להימנע מהריסת המבנה נשוא העתירה.

5.

דין העתירה להידחות על הסף, שכן היא אינה מגלה עילה שבדין לסעד המבוקש בה. העותרים מבקשים מבית המשפט הגבוה לצדק שיורה על ביטולו של צו הריסה שיפוטי שהוצא נגד העותר. בכך כרוכה גם, להלכה ולמעשה, דרישה לביטול החלטותיהן ופסקי דינן של הערכאות השונות שדנו בסוגיה. כל זאת אנו מתבקשים לעשות, שעה שהעותר מצידו בחר להתעלם משך שנים רבות מצווים שיפוטיים שהוצאו בעניינו. לא זו אף זו, העותר מנסה אף להיבנות ממנהגו הנפסד, שכן לשיטתו חלוף השנים ואי-קיום הצווים עד כה מחייב את ביטולם. אין זה מתקבל על הדעת שבית משפט זה ייתן ידו לכך, שהרי אילו כך קרה המשמעות הייתה שחוטא ייצא נשכר. אף ניסיונם המאולץ של העותרים למצוא בפסק הדין בעתירה הקודמת משום צידוק לעמדתם דינו להידחות. מוכנים אנו להניח, לטובת העותרים, כי נפלו לכלל בלבול עת פירשו את פסק הדין שניתן בעתירה הקודמת כאילו היתה בו משום נקודת אחיזה להיתלות בה לשם פנייה נוספת למשיבה. אלא שלא כך הוא. ברי כי פסק הדין בעתירה הקודמת סתם את הגולל אף על עתירתם הנוכחית. בית המשפט דן בעניינם של העותרים, שמע טיעוניהם ודחה את העתירה לגופה. אין כל מקום שבית משפט זה ייזקק עתה לעתירה שהסוגיה המועלית בה הוכרעה על ידו זה מכבר (ראו למשל, בג"ץ 9251/09 רגבים נ' שר הביטחון

(לא פורסם, 14.1.10) ). גם בשל כך לא נמצא לנו כי קיימת עילה להתערבותנו.

6.

העתירה נדחית איפוא על הסף בלא שנתבקשה תגובה, וזאת מבלי שרואים אנו צורך להיזקק לשאלה האם נתון היה בידי העותרים סעד חלופי. העותרים יישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ש"ח.