בג"ץ 5737/01 דבורה אוסדיטשר נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה - בני ברק

בפניי בקשה למחיקת "דבר מביש" מסיכומי המשיבות בערעור שבכותרת.

1.במרכז הסכסוך בין הצדדים מצויה החלטה של המשיבה 1, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בני ברק, המתירה למשיבים 2 ו-3 בערעור תוספת בנייה לדירתם, שינוי יעוד של מחסן, ובניית פרגולה. הטענה אשר המערערים מבקשים את מחיקתה נמצאת בסעיף 24 לסיכומי המשיבים 2 ו-3 בערעור, שם נטען, לאחר שבסעיפים קודמים עולה טענה בדבר חוסר נקיון כפים של המערערים, כי "אי אפשר להתעלם מהתנהגותם זו של המערערים, ולהתנהגותם כלפי זולתם, במיוחד נוכח עובדה כי הורשעו לאחרונה בבית משפט השלום על ידי כב' השופט אפרתי בגין החזקת רכוש גנוב וזאת לאחר שבמשך שנים נהגו לרכוש תכשיטים גנובים, להתיכם לזהב ולכסף ולמכרם לאחר מכן כחדשים בחנות אשר בבעלותם".

2.המערערים טוענים, כי יש למחוק סעיף זה, על יסוד האמור בתקנה 91 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המסמיכה את בית המשפט או הרשם למחוק כל עניין בכתבי טענות שאין בו צורך או שהוא מביש. לטענת המערערים, אין האמור בפיסקה 24 הנזכרת רלוונטי כלל להתדיינות, ומשכך, דין הדברים מחיקה. לעומתם, המשיבים טוענים, כי האמור בפיסקה 24 שייך לעניין, באשר הדברים חשובים על מנת לסתור את הרושם שהמערערים מבקשים להציג, כאילו הם אנשים תמימים וחסרי הבנה. הרלוונטיות של הדברים עולה, על פי הטענה, גם מכך שתום ליבם של המערערים ונקיון כפיהם עולים אף הם במסגרת ההתדיינות. לטענת המשיבים, פיסקה 24 האמורה דומה לכלל בדבר "מעשים דומים", וגם מכך שואבים המשיבים את הרלוונטיות של הדברים. עוד טוענים המשיבים, כי גם בבית משפט קמא הועלתה הטענה הנזכרת בפיסקה 24, ושם לא נתבקשה מחיקתה של הטענה.

3.תקנה 91 לתקנות סדר הדין האזרחי מסמיכה את בית המשפט או הרשם להורות בכל עת כי "יימחק או יתוקן כל ענין בכתב טענות שאין בו צורך או שהוא מביש או עלול להפריע לדיון הוגן בתובענה, לסבכו או להשהותו". בהקשר העומד לדיון בפניי, תקנה זו יוצרת, במקרים מתאימים, חריג לעיקרון היסודי של חופש הטיעון של הצדדים לדיון המשפטי (השוו להחלטתו של כב' הרשם א' זולטי בע"א 1252/00 חייק נ' ארזי, דינים עליון נח 46). תקנה זו הוחלה לא רק על הליכים בפני ערכאה דיונית, אלא גם על הליכים בפני בית משפט זה, בשבתו כבית משפט לערעורים (ראו החלטת כב' השופטת ביניש בש"א 5613/96 קולימר נ' קולימר דינים עליון מד 312). המבחן לקביעה האם טענה פלונית היא מבישה על פי תקנה זו הוא האם יש בטענה פגיעה בלתי מוצדקת בכבודו של פלוני. המדובר במבחן כפול, הכולל שני רכיבים - רכיב חיובי ורכיב שלילי.

4.הרכיב החיובי עניינו בפגיעה בכבודו של פלוני. הנפגע יכול ויהיה שופט היושב בדין (ראו בש"א 329/89 הופר נ' בנק לאומי בישראל בע"מ,

פ"ד מג(4) 756), בעל הדין שכנגד, או בא כוחו (ראו ההחלטה הנ"ל בעניין קולימר), ואפשר שאף עד או אדם אחר, אשר יש לו זיקה להתדיינות. טענה הפוגעת בכבודו של אדם, בין בתוכנה ובין בסגנונה - ולרוב הולכים הדברים יחדיו - ממלאת דרישה זו. כך גם הטענה במקרה שבפניי. המדובר בטענה המייחסת למערערים הרשעה בעבירה פלילית, אשר יש בה כדי לייחס לאדם אשם מוסרי. טענה זו פוגעת בשמם הטוב של המערערים, וממילא פוגעת פגיעה ממשית בכבודם.

5.(א) ברם, עצם הפגיעה בכבודו של אדם אינה הופכת באופן אוטומטי טענה לטענה מבישה, אשר דינה מחיקה. בהקשר זה צויין, כי "פעמים נאלץ ואף צודק בעל דין בהאשימו את יריבו בעניין מביש, כגון שמעל באמונו או עבר עבירה פלילית וכיוצא בזה... טענה נקראת מבישה, ובית משפט ימחוק אותה בתור שכזו בתוקף התקנה 91(א) - אם השימוש שעשה בה בעל דין, בהקשר בו היא עומדת בכתב טענותיו, היה מביש..." (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין)(תל אביב, 1995) בעמוד 405). לפיכך, נקבע כי על מנת שטענה תיפסל כטענה "מבישה", יש לבחון את הרלוונטיות של הטענה לעניין שבהקשר שלו היא הועלתה. טענה הנוגעת בכבודו של אדם, ואינה רלוונטית לעניין הנדון, עשויה להפסל כטענה מבישה (ראו פסק דינו של כב' השופט א' גולדברג, ברע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 36, בפיסקה 22 לפסק דינו; ראו גם החלטת כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, בבש"א 2504/00 רייניש נ' רשות השידור, דינים עליון נז 905; ראו, למבחן דומה בהקשר של העלאת טענה בדבר הרשעות קודמות של נאשם, לסעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982). השאלה היא, על כן, האם הטענה שבפיסקה 24 האמורה היא רלוונטית לעניין, אם לאו. אדון בטענות אותם מעלים המשיבים לעניין זה.

(ב) המשיבים טוענים, כי הדברים שבפיסקה 24 חשובים על מנת לסתור את הרושם שהמערערים מבקשים להציג, כאילו הם אנשים תמימים וחסרי הבנה. ברם, טענה זו נעדרת כל עיגון בהקשר בו מועלים הדברים שבפיסקה 24 האמורה. הדברים מועלים בהמשך וכחיזוק לטענה בדבר אי ניקיון כפיים של המערערים. אין כל טענה בסיכומי המשיבים כי מן הדברים שבפיסקה 24 נסתר רושם כלשהו בדבר תמימותם של המערערים או יכולת ההבנה שלהם. אכן, קשה למצוא בפיסקה 24 האמורה נתונים כלשהם היכולים לשפוך אור על יכולת ההבנה של המערערים או תמימותם בכל הנוגע לענייני תכנון ובנייה. נוצר הרושם, כי הטענה המועלית בפניי אינה אלא ניסיון, בדיעבד, לשוות לפיסקה 24 האמורה מראית עיין של רלוונטיות. ברם, ניסיון זה לא יצלח, ומה גם שלמקרא הודעת הערעור וסיכומיהם של המערערים, לא עולה כי סיכומים אלה מיוסדים על טענה בדבר תמימותם או חוסר יכולת הבנה שלהם. יוצא, כי טענה זו אינה יכולה לבסס את הרלוונטיות של פיסקה 24 האמורה לערעור שבכותרת.

(ג) המשיבים טוענים כי שייכותה של פיסקה 24 האמורה נובעת מכך שתום ליבם של המערערים ונקיון כפיהם עולים אף הם במסגרת ההתדיינות. אכן, אין חולק שעולה טענת חוסר תום לב ואי נקיון כפיים במסגרת הערעור. ברם, עצם עובדה זו אינה גוררת מניה וביה רלוונטיות של הרשעה פלילית של המערערים. גם כאשר עומדת בפני בית המשפט טענה של אי נקיון כפיים, אין בכך כדי להוות היתר בלתי מוגבל להכפשתו של בעל הדין שכנגד, ולהבאת כל נתון בעברו הפוגע בשמו הטוב. הטענה של ניקיון כפיים מוגבלת, מעצם ברייתה, לפסול בו נגוע בעל דין פלוני, אשר נוגע לנושא ההתדיינות (ראו, בהקשר זה, בג"צ 320/80 קוואסמה ואח' נ. שר הבטחון ואח' פ"ד לה(3) עמ' 113, בעמודים 130 (פסק דינו של כב' השופט ח' כהן), ו-136 (פסק דינו של כב' השופט י' כהן); כן ראו פסק דינו של כב' השופט ד' לוין בבג"צ 669/85 כהנא נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מ(4) 393, בפיסקה 6 לפסק דינו). ברי, כי האמור בפיסקה 24 אינו קרוב לעמוד במבחן זה, ועל כן גם טענה זו של המשיבים אינה יכולה להכשיר את האמור בפיסקה זו.

(ד) המשיבים טוענים, כי האמור בפיסקה 24 עשוי להיות רלוונטי, כביכול, מכוח הכלל בדבר "מעשים דומים". גם טענה זו דינה דחייה. "ככלל, 'מעשים דומים' ...אינם קבילים כראיה בשל כוחם להכתים את הנאשם וליצור משפט קדום לחובתו; עם זאת, בנסיבות מיוחדות, כאשר יש למעשים דומים כוח ראייתי סגולי - מעבר לכוחם המכתים כאמור - העשוי לתרום להכרעה בשאלה רלוונטית השנויה במחלוקת, מתיר הדין את הוכחתם, כחריגים לכלל האמור" (דברי כב' השופט קדמי בע"פ 595/95 קריספין נ' מדינת ישראל דינים עליון מד 226). הכלל האמור נועד לאפשר הוכחתם של קווי דמיון בולטים במעשיו של נאשם, המעלים מסקנה כי מדובר בשיטת ביצוע טיפוסית לאותו אדם בביצוע מעשי עבירה (ראו ע"פ 1075/98 מדינת ישראל נ' אופנהיים

פ"ד נד(1) 303, בפיסקה 20 לפסק דינה של כב' השופטת ד' דורנר). אין הכלל האמור מאפשר להוכיח אופיו השלילי של אדם, או התנהגות פלילית שלו בעבר, כראייה לכך שנפל פסול בהתנהגותו גם בהקשר אחר לגמרי, העומד לדיון (ראו, לעניין זה, את פסק דינו של מ"מ הנשיא לנדוי בע"פ 113/79 רכטמן נ' מדינת ישראל,

פ"ד לג(3) 261; ראו גם ע"פ 3363/98

קניאז'ינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 479). לעניין זה, אף לא מתקיים במקרה שבפניי המבחן המקל יותר שנקבע בפסיקה לצורך מיונה של עדות בדבר מעשים דומים כעדות מסייעת. גם על פי מבחן זה, נדרש קשר מוחשי בין המעשה בו מואשם אדם, לבין המעשה נשוא העדות המסייעת, וברי כי דברים אלה אינם מתקיימים באמור בפיסקה 24 הנזכרת (ראו, לעניין זה, פסק דינו של כב' השופט א' גולדברג בע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, בפיסקה 7 לפסק הדין). יוצא, כי גם טענה זו של המשיבים דינה להידחות.

(ה) המשיבים טוענים, כי אין מקום למחיקת האמור בפיסקה 24 הואיל וטענה זהה והועלתה על ידי המשיבים גם בבית משפט קמא, ושם לא נתבקשה (וממילא לא נתקבלה) מחיקתה. איני סבור כי בנסיבות העניין, ניתן לייחס לטענה זו משקל ממשי. אמנם, הטענה שבפיסקה 24 נכללה, בנוסח זהה, בכתב תשובה שהגישו המשיבים בבית משפט קמא. ברם, טענה זו לא נתמכה בתצהיר, ועל פי החלטה של בית משפט קמא, עובדות שנטענו ואשר לא נתמכות בתצהירים לא נלקחו בחשבון על ידו. הטענה האמורה נופלת, על פניה, לגדר זה. צודקים המערערים בהקשר זה, בטענתם כי גם בפרוטוקול בית משפט קמא לא מופיעה הטענה האמורה מפי המשיבים. בנסיבות אלה, לא נראה לי כי לעצם העלאתה של הטענה בבית משפט קמא יש חשיבות רבה לצורך הבקשה שבפניי.

לכך יש להוסיף כי במסגרת דיני לשון הרע, העובדה שנעשה פרסום קודם של העובדה הפוגענית אין בה כדי ליטול מפרסום מאוחר יותר את אופיו הפוגעני, ואין בה כדי לשלול את האחריות בגין הפרסום המאוחר, אם כי דבר הפרסום המוקדם עשוי במקרים מתאימים להוות שיקול אפשרי בהמתקת הדין או בגובה הפיצויים (ראו סעיף 19(1) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; ראו גם פסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצי'ה בע"א 1003/96 (י-ם) בן חורין נ' לוי דינים מחוזי כרך לב(1) 601). סעיף 19 האמור לא חל במישרין בעניין שבפניי, אשר אינו תביעה בלשון הרע (ומה גם שחוק איסור לשון הרע מקנה חסינות לדברים המצויים בכתבי בי-דין). עם זאת, נוכח העובדה, שהוראת סעיף 19 האמורה נטועה במטריה דומה, אשר אף היא עניינה בהגנה על כבודן של הבריות, אני סבור כי ניתן ללמוד מן המדיניות שנתקבלה בסעיף 19 הנ"ל גם לעניין שבפניי. מכך עולה, כי העלאת הטענה האמורה גם בבית משפט קמא אינה מצמיחה למשיבים טענת השתק, ואינה מאיינת את טענת המערערים לפגיעה בשל האמור בפיסקה 24 לסיכומי המשיבים. ממילא, היא אינה מאיינת את זכותם של המערערים לבקש את מחיקת הפסקה האמורה.

סופם של דברים. הבקשה מתקבלת. המשיבים יגישו, בתוך 3 ימים מקבלת החלטה זו, סיכומים מתוקנים, מהם תושמט פיסקה 24 האמורה. סיכומים אלה יבואו במקום הסיכומים שמצויים בתיק עתה. המשיבים ישאו בהוצאות המערערים בבקשה זו, לרבות שכר טירחת עו"ד, בסך 2,500 ש"ח, בצירוף מע"מ והפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.