בג"ץ 5784/20 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

השופט מ' מזוז:

1.

עתירה המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים מיום 6.5.2020, אשר קיבל את ערעורה של המשיבה 2 (להלן: המשיבה ) על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו מיום 5.11.2018.

2.

בפסקי הדין נדרשו בית הדין האזורי ובית הדין הגדול להכרעה בשאלה, איזה הוא העותק המקורי של הסכם הגירושין שנחתם בין העותר והמשיבה, ואשר אושר על ידי בית הדין הרבני הן בשנת 2003 והן בשנת 2007 אך נשמט מתוך תיקי בית הדין הרבני. האם זה העותק בו אוחז העותר, ולפיו הוסכם כי דירת בני הזוג תימכר והתמורה שתתקבל עבורה תחולק באופן שווה בין הצדדים, או שמא העותק בו אוחזת המשיבה, ולפיו הוסכם כי הדירה תועבר ללא תמורה למשיבה ותירשם על שמה. בית הדין האזורי קבע כי העותק שבידי העותר הוא זה שזכה לאישורו של בית הדין בשנים 2003 ו-2007, בעוד בית הדין הגדול סבר אחרת וקבע כי העותק שבידי המשיבה הוא הסכם הגירושין המקורי שאושר, ומשכך הורה כי הדירה הרשומה על שם השניים שייכת למשיבה ותירשם על שמה בלבד.

3.

לאחר עיון בעתירה ונספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות על הסף.

4.

כפי שנפסק לא אחת, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דינם של בתי הדין הדתיים, והתערבותו בהם מוגבלת למקרים של פגם מהותי כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק, או במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (ראו מבין רבים: בג"ץ 2745/20 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (30.04.2020); בג"ץ 5437/20 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (16.08.2020); בג"ץ 5773/20 פלוני נ' השר לשירותי דת (18.08.2020)).

בשים לב לטענות הערעוריות המובהקות המועלות בעתירה, במסגרתן תוקף העותר את הגיונו של הניתוח המוצג בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, ברי כי המקרה שלפנינו אינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים.

4.

העתירה נדחית אפוא על הסף. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.