בג"ץ 5866/05 סובחי אלעיאס נ. משרד הפנים

עניינה של העתירה בבקשת העותר ליתן לו אשרת שהיה בישראל.

העותר הינו אזרח לבנוני אשר שוהה בישראל מאז שנת 1995. בעתירתו טוען הוא כי הוא זכאי להארכת אשרת השהיה שלו בישראל, על אף שהתגרש מבת זוגו הישראלית, ממנה נולדו לו שני ילדים. לדבריו, זכאותו זו נעוצה בשני טעמים: האחד, זכותו לעמוד בקשר עם שני ילדיו הקטינים; השני, תרומתו למשק הישראלי כמי שעבד בישראל למעלה מעשר שנים.

עמדת המשיב היא כי דין העתירה להידחות על הסף מן הטעם שהסמכות לדון בעתירה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. המשיב טוען בתגובתו, כי מכיוון שהעותר אינו עוד "בן זוג" של אזרח ישראלי והוא משתית עתירתו על טעמים הומניטריים, הרי שבקשתו ליתן לו אשרת שהיה בישראל הינה בקשה למעמד בישראל על פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ) ולא על פי סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב – 1952 (להלן: חוק האזרחות ). משכך, גורס המשיב, הרי שבהתאם לסעיף 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט מנהליים, התש"ס – 2000, הסמכות לדון בהחלטות שעניינן רשיונות ישיבה בישראל נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

אנו סבורים כי יש ממש בעמדת המשיב. כעולה מן העתירה, אין העותר טוען כי הוא זכאי לאזרחות ישראלית מכוח העילות הנקובות בחוק האזרחות. מכאן, העתירה מכוונת נגד החלטת המשיב בהתאם לסמכות המוקנית לו בחוק הכניסה לישראל ועל כן בית המשפט המוסמך לדון בה הוא בית המשפט לעניינים מנהליים (ראו גם: בג"ץ 1497/02 בורנאה נ' שר הפנים (לא פורסם, ניתן ביום 24.3.02) ; בג"ץ 5951/05 שמיס נ' שר הפנים (לא פורסם, ניתן ביום 27.10.05 ; בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים , פ"ד נו(5) 950, 958).

העתירה נדחית.