בג"ץ 5874/02 אטיה אריאל נ. מדינת ישראל

1.לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל) שלא לאשר לעורר יציאה לחופשה ממעצר לשם עריכת מסיבת "בריתה" בלשונו, לבתו הבכורה.

העורר נעצר עד תום ההליכים לאחר שהוגש נגדו ונגד שנים-עשר נאשמים נוספים כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לסחר בסמים ועבירות נוספות בסמים בקנה מידה עצום וכחלק ממערכת של סחר בינלאומי בו הוברחו כמויות ניכרות של סם מסוג אקסטזי מהולנד לארצות הברית. לעורר אף יוחסה בכתב האישום עבירה של הדחה בחקירה, אותה ביצע כשנודע לו שאחת המעורבות בפרשה נעצרה.

בהיות העורר נתון במעצר נולדה לו בת. על פי נוהלי שב"ס הותר לעורר לצאת בליווי שב"ס לבקר את אשתו מיד לאחר הלידה. לאחר מכן ביקשו הוא ומשפחתו לערוך מסיבה לרגל הארוע המשמח אך נמסר לו מפי מפקדת בית המעצר כי אין זה מסמכותה לשחררו לחופשה המבוקשת. בא-כוחו של העורר הגיש, אפוא, לבית המשפט המחוזי, בקשה לעיון חוזר על מעצרו של מרשו, כדי להשיג את החופשה המבוקשת.

בית המשפט קמא דן בבקשה ובפתח החלטתו הביע דעתו כי מן הראוי היה שמפקדת בית המעצר תדון בבקשה לגופה, ואילו סברה שיש לדחותה, היתה החלטתה עומדת לביקורת בעתירת אסירים. משלא עשתה כן, החליט בית המשפט לדון בבקשה כדי לא להפנות את העורר מרשות לרשות, ובכך צדק. לגופה של הבקשה קבע בית המשפט קמא בהסתמכו על החלטתו של בית משפט זה בבש"פ 2627/99 מדינת ישראל נ' חיים ברל (טרם פורסם) מפי השופט חשין, ובשורת החלטות אחרות שיצאו מלפנינו, כי מי שמוסמך לדון בבקשה הוא שב"ס ולא בית המשפט, וכי השב"ס פועל על פי הנחיות החלות על עצורים ואסירים כאחד. כן ציין בית המשפט כי הרוח הנושבת מהפסיקה היא "שאין לסטות מהנוהלים הקבועים על ידי שב"ס" (ראו לענין זה: בש"פ 1634/99 מדינת ישראל נ' בן יעיש ,

פד"י נג(1) 573; בש"פ 3599/98 מדינת ישראל נ'פקוביץ (טרם פורסם)). רע"ב 4533/01 מדינת ישראל נ' בן אור (טרם פורסם); בש"פ 5842/98 זהבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בעניינו של העורר קבע השופט קמא, כי הוצאתו ל"טקס הבריתה" לאחר שהוצא כבר בליווי לחופשה על מנת "לבקר את אשתו ובתו" תעמוד בניגוד לנוהלי שב"ס ואף יהיה בה משום העדפתו של העורר לעומת עצורים אחרים.

על החלטה זו הערר שלפניי. בא-כוחו של העורר העלה בערר שני טיעונים מרכזיים. הטיעון האחד, במישור העקרוני, הוא בשאלת הסמכות לדון בבקשה של עצור עד תום ההליכים לצאת לחופשה קצרה למטרה מיוחדת; הטיעון האחר, נוגע לעניינו המיוחד של העורר.

2.ייאמר תחילה, כי שאלת הסמכות לדון בבקשות לשחרור קצר מועד, בליווי או בלעדיו - סמכות לשחרר לחופשה ממעצר – שבה ומטרידה את בתי המשפט מדי פעם. ככל שמעיינים בשורת ההחלטות בנושא חופשות העצורים, ניתן לומר כי הזרם המרכזי של הפסיקה בבית משפט זה הוא כי מן הראוי להותיר את שאלת מתן החופשה לסמכות המנהלית של שלטונות בתי הסוהר (ראו ההחלטות שצוטטו לעיל: בש"פ 3599/98 מפי השופט מצא; בש"פ 2627/99 מפי השופט חשין; בש"פ 5842/98 מפי השופט אנגלרד ובהחלטתי בבש"פ 8974/99 מדינת ישראל נ' בן נעים (טרם פורסם)). הובעה גם דעה בבית משפט זה כי השאלה אינה מצטמצמת להפנייה לסמכות המנהלית שנתונה לשירות בתי הסוהר, מכוח היותו ממונה על סדרי ההחזקה של אסירים ועצורים, אלא שלכאורה יורדת היא לשאלת סמכותו של בית המשפט הדן לפי חוק המעצרים. כך בדונו בבש"פ 1634/99 הביע השופט אנגלרד דעתו כי שעה שנאשם עצור עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 ניתן לשנות צו מעצר רק על ידי ערר לפי סעיף 53 לחוק המעצרים, או בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק זה. לדעתו, יש לקרוא גם את הוראת סעיף 44 לחוק המעצרים המסמיך את בית המשפט לשחרר עצור בערובה בכפוף להוראות הנ"ל. לפיכך סבר, כי אין סמכות לשחרר עצור בערובה לחופשה אלא אם ניתן לערור על החלטת המעצר או לבקש עיון חוזר. כשלעצמי, איני סבורה כי המניעה של בית המשפט לשחרר עצור בערובה למטרת חופשה נובעת מחוסר סמכות. בית משפט המורה על מעצר אדם רשאי גם לשחררו בערובה ולו גם לתקופה קצרה, מבחינה פורמלית ניתן לקיים דיון זה בדרך של עיון חוזר וערר. אף על פי כן ניתן לקבוע כי בהיות נאשם עצור עד תום ההליכים, חופשה מהמעצר אינה עולה בקנה אחד עם המעצר ועם תכליתו. ככלל, אין זה סביר שאדם יהיה משוחרר לחופשה אם נקבע על ידי בית המשפט שנשקפת ממנו מסוכנות המחייבת את מעצרו עד לתום ההליכים.

עם זאת, יש ומתעוררות נסיבות או מתקיימים אירועים יוצאי-דופן המצדיקים מתן חופשה לעצור. ההחלטה אם לאפשר חופשה לעצור מסורה לשיקול דעת הממונה על החזקת העצור – שירות בתי הסוהר. כדי שהחלטה כזו לא תעמוד בסתירה להוראת המעצר של בית המשפט, היא תאופשר רק כאשר ניתן לקיים את החופשה המבוקשת בליווי צמוד של שב"ס או משטרה בתנאים מגבילים שנקבעו לכך בנוהלי שב"ס לענין חופשות אסירים. נוהלי שב"ס מסדירים על פי אמות המידה שנקבעו בהם את העילות המצדיקות חופשה קצרה לרגל ארועים משפחתיים, את סוג הארוע ואת הקירבה המשפחתית המקימה עילה לחופשה וכן את דרכי האבטחה של יציאתו של העצור. ענין זה מסור לשיקול דעת שב"ס והוא מבטיח שהחופשות האמורות תוענקנה באופן מצומצם ושוויוני לכל אסיר ועצור אם נוצרו נסיבות מיוחדות המצדיקות את מתן החופשה.

3.בדרך כלל בדונו בערר, או בעיון מחדש בהחלטת מעצר, על פי חוק המעצרים, לא יראה בית המשפט להתערב בשיקול הדעת של שב"ס המיישם את הנהלים שהוא קבע לעצמו. המסלול המתאים להשיג על החלטת השב"ס בענין כזה הוא בעתירה מנהלית של העצור. המסלול האמור של חופשה מיוחדת בליווי, אינו עולה כדי שחרור בערובה, והוא הסעד המנהלי הניתן לעצור, ונועד לפתור בעיות הנוגעות לשיקולים משפחתיים והומניטריים המצדיקים יציאה של עצור מהכלא לחופשה קצרה. קיומו של המסלול המנהלי אינו שולל מבית המשפט סמכות לשחרור בערובה, סמכות שלעולם מצויה בידיו. אין לערב בין סמכות לשחרר בערובה לבין הסמכות המנהלית להעניק חופשה ובדרך כלל אין זה רצוי כי בית המשפט ייעשה שימוש בסמכות הנתונה לו לשחרר עצור בערובה כדי לאפשר חופשה זמנית ממעצר. מכל מקום אין זה ראוי כי במסגרת הליכים של שחרור בערבות, יתערב בית המשפט בהחלטות המנהליות של שירות בתי הסוהר באופן החורג מנוהלי השב"ס הן מבחינת העילות לחופשה שנקבעו בהם והן מבחינת סדרי הליווי והאבטחה המתאימים ליציאת עצור מכלאו. התערבות מעין זו עלולה לפגוע בשוויון בתנאים הניתנים לכלל העצורים על פי הנהלים הנהוגים בשירות בתי הסוהר.

4.ומן הכלל אל הפרט. לעורר נולדה בת במזל טוב בעת שהותו במעצר, כאמור על פי נוהל שירות בתי הסוהר אופשר לו לבקר את אשתו ובתו הרכה מיד לאחר הלידה. על פי האישומים המיוחסים לעורר ובהתחשב בעילת המעצר, אין לשחרר את העורר לחגיגה המבוקשת ללא ליווי ואילו השב"ס אינו מעמיד ליווי למטרה האמורה. הנוהג המקובל בשירות בתי הסוהר הוא לאפשר עריכת האירוע במקום המיועד לכך בכלא, והצעה זו הוצעה גם לעורר.

בנסיבות אלה ובשל החשיבות שבשמירה על שוויון בין העצורים, דחה בית המשפט קמא את הבקשה, ולא ראיתי עילה להתערב בהחלטתו.

אשר על כן, הערר נדחה.