בש"פ 3599/98 מדינת ישראל נ. דמיאן בן רדקו פקוביץ

זהו ערר מטעם המדינה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מאתמול, לפיה נצטווה שירות בתי הסוהר ללוות את המשיב, הנתון במעצר עד תום ההליכים במשפטו, לטקס ברית-מילה האמור להתקיים הבוקר בשעה 10:00 ביישוב אלון שבות.

דין הערר להתקבל. ביחס להוצאתם של עצורים בליווי שוטרים או סוהרים לשם השתתפות בארועים מחוץ לכותלי בית המעצר מצוי נוהל שנקבע על-ידי שירות בתי הסוהר ואשר כבר עמד בביקורתו של בית-משפט זה. הנוהל האמור מאפשר, בנסיבות מסוימות, להוציא עצור מבין כותלי בית המעצר בליווי משמר, לארוע זה או אחר. הפעלת הסמכות, ככלל, מותנית במהות הארוע ובזיקתו המשפחתית הקרובה של העצור לנוגעים בדבר. בקשת המשיב היתה לאפשר לו להשתתף בטקס ברית-מילה, שעורך מי שהוגדר כ"אחיו במשפחתו המאמצת". לאמיתו של דבר, אין המדובר במשפחה מאמצת כמובנה בחוק, שכן המשיב אינו ילד מאומץ, אלא במשפחה שהקלה על המשיב את חבלי קליטתו בארץ מעת שהגיע לכאן בגפו. אינני מפקפק ברצונו האמיתי של המשיב להשתתף בארוע זה, ובקרבתו לבני המשפחה האמורה, אולם הנוהל שנקבע על-ידי שירות בתי הסוהר קבע מבחנים אובייקטיביים למידת הקירבה או הזיקה בהם ניתן לאפשר לעצור להשתתף בארוע מחוץ לבית המעצר. ואכן, בכגון דא אין מנוס מהקפדה על אמת מידה אובייקטיבית.

כיון שהמשיב איננו מקיים את תנאי הנוהל, לא היה מקום להיעתר לבקשתו. ליווי עצור מטיל על המשטרה ועל שירות בתי הסוהר מעמסה לא קלה. הטלת מעמסה כזאת עשויה להיות מוצדקת רק בהתקיים התנאים שנקבעו בדין והמבטאים איזון ראוי בין הסיכון הכרוך בהוצאתו של עצור מחוץ לכותלי בית הסוהר לבין הצורך להתחשב בצורך אנושי שלו.

בהחלטת בית המשפט המחוזי נאמר, כי המשיב יישא בשכר הליווי, אם יידרש לכך. בהתניה הזאת אין כדי להועיל למשיב. הדין הוא שווה לכולם ואין עצור יכול לזכות ברכישת שירותיהם של שוטרים שילוו אותו למחוז חפצו כשידו משגת לשלם את שכרם.

הערר מתקבל והחלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת.