רע"א 2343/99 מיכאל חיימי נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אשר ב12- האישומים המפורטים בו מיוחסים לו מעשי עבירה כלפי המתלוננת, של תקיפה, איומים, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, הסגת גבול כדי לעבור עבירה כשהעבריין נושא נשק וכן שישה מעשי אינוס שנעשו תוך שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ ואיום בהם. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' דוויק), בהחלטתו מיום 16.2.99, ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

ביום 10.4.99 נפטר אביו של העורר ובא כוחו ביקש לשחררו בערובה ובתנאי של "מעצר בית מוחלט בבית אביו המנוח", על מנת שיוכל לשבת שם "שבעה" עם בני משפחתו. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' סירוטה), בהחלטתו מיום 12.4.99, דחה את בקשתו. מכאן הערר.

2.אינני רואה צורך לעמוד על פרטי ההחלטה בה הורה בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. אצא ידי חובתי אם אומר כי בהחלטתו בחן בית המשפט בדקדקנות את הראיות הלכאוריות שבידי התביעה והגיע למסקנה כי "מדובר בעבירות אלימות חמורות, בין בתחום האלימות הפיזית 'הרגילה' ובין בתחום עבירות המין. עבירות אלה מקימות חזקת מסוכנות מכוח הדין ובמקרה הנדון חזקה זו לא נסתרה כלל". בית המשפט הוסיף ובחן את השאלה אם יש מקום לשחרר את העורר בערובה ובתנאי שחרור וקבע שאין לנקוט בחלופת מעצר.

בדיון לפני מיקד בא כוח העורר את טענותיו בשיקולים אנושיים ודתיים המצדיקים, לדעתו, את שחרורו של העורר בערובה ובתנאים לצורך ישיבת ה"שבעה" בבית אביו המנוח עם בני משפחתו. בא כוח המדינה סמך את עיקר טענותיו על הוראות פקודת נציבות בתי הסוהר המאפשרות יציאת אסיר לחופשה באבטחה במקרים שפורטו שם, שבהם לא נכללה ישיבת "שבעה". לדעתו, על בית המשפט לפעול לפי הוראות אלה. לכך הוסיף כי אין לדעת מה עלול לקרות אם ישוחרר העורר ממעצר כפי שביקש.

3.בהחלטה אחרת שבה דנתי בשחרור עציר לצורך ישיבת "שבעה" אמרתי, בין היתר, כי "שאלה נוספת ומיוחדת שמן הראוי יהיה לתת עליה את הדעת, בבוא העת, היא מה המשקל היחסי שיש לייחס לרצונו של אדם לקיים מצווה או מנהג, שיסודה במורשת דתית - כגון קיום מנהגי אבלות - בתוך מכלול השיקולים הנשקלים בדיון מעין זה" (בש"פ 1106/97 מדינת ישראל נ' יעקב שטרנהיים (טרם פורסם)). במקרה כגון דא, כאשר שוקלים את מסוכנותו הרבה של העורר, שהמעשים המיוחסים לו עונים בו, לעומת השיקולים האנושיים והדתיים שעליהם עמד בא כוחו, יש לקבוע כי משקלם של האחרונים הוא, כמעט, כאין וכאפס. די בכך כדי לדחות את הערר.

אעיר כאן כי הבקשה שהגיש העורר בבית המשפט המחוזי היתה "להשתחרר זמנית ממעצר" בערובה ובתנאים. לכך היה מכוון גם עררו. בא כוח העורר אף הוסיף והבהיר שאין כוונתו להוצאת העורר מבית המעצר כשהוא נתון באזיקים ומלווה בשוטרים, אלא לשחרור. הסתמכותו של בא כוח המדינה על הוראות פקודת נציבות שרות בתי הסוהר לא היתה, אפוא, ממין הענין. ממילא לא היה בהחלטות בבש"פ 3599/98 מדינת ישראל נ' דמיאן בן רדקו פקוביץ , (טרם פורסם); ובבש"פ 6671/98 אייל מלכה נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם) - שבהן נדונו בקשות עצירים לצאת מבית המעצר להשתתפות בשמחה בליווי של שרות בתי הסוהר - כדי לסייע לו.

4. הערר נדחה.