בג"ץ 5956/20 פלוני נ. פלוני

השופט נ' הנדל:

1.

העתירה שלפני מופנית כלפי פסק דינו של משיב 2 – בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול ) – אשר קיבל את ערעורה של משיבה 1, ביטל את הכרעת הערכאה הדיונית, וקבע כי על הצדדים "לחלק את כל דמי הדירה [...] בשווה בהתאם לרישום הדירה בטאבו, כך שכל אחד מהם זכאי לקבל חצי מהתמורה עבור מכירת הדירה". בית הדין הגדול מצא שאין מחלוקת לגבי תוקפו של הסכם ממון שערכו הצדדים ערב נישואיהם, בשנת 2002, ובו נקבע כי נכסים מסוימים של העותר, הם ופירותיהם, "לא יאוזנו בין הצדדים ויהיו בבעלותו הבלעדית של [העותר] בלבד, [ומשיבה 1] לא תהיה זכאית לכל זכויות או חלק בהם" (להלן: הסכם הממון ). על כן, ברור שלא הייתה למשיבה 1 כל זכות בתמורת הדירה שמכר העותר בשנת 2006 – ושאילו היה העותר רוכש בכספים אלה דירה חדשה, ורושם אותה על שמו, "לא הייתה [למשיבה 1] תביעה גם על הרווחים שיצאו מאותה דירה". ברם, במקרה שלפנינו העותר בחר לפעול בדרך אחרת: תמורת הדירה שימשה לרכישת ולמימון בניית נכס שהזכויות בו נרשמו בשווה על שם שני בני הזוג. רישום זה, קבע בית הדין הגדול, "מתפרש כנתינת מתנה של מחצית הדירה" שנבנתה במקום, שכן כאשר אדם "רוכש דירה ורושם אותה בטאבו על שמו של אדם אחר, מעשה זה מועיל להקנות לאותו אדם את הדירה" – אלא אם יש בנמצא "אומדנא ברורה" שהרישום נועד למטרות אחרות. בענייננו, כך נקבע, הסכם הממון לא הגביל את יכולתו של העותר להעניק בעתיד מתנות למשיבה 1, ובהעדר אינדיקציה לכך שבמועד הרישום לא היה בכוונתו להעניק לה מתנה כזו, יש להניח "שאחר כך חזר בו ונתן את המתנה בלב שלם", ומכאן שיש לחלוק בשווה את תמורת מכירתה.

לטענת העותר, פסק דינו של בית הדין הגדול (תיק 1167733/3; הנשיא ד' ב' לאו , והדיינים א' איגרא ו- מ' עמוס ) נגוע בשורת פגמים, המחייבים להורות על בטלותו. ראשית, הוא סבור כי בית הדין חרג מסמכותו כאשר הכריע במחלוקת על יסוד הדין הדתי, ונמנע מהתייחסות "לחוק יחסי ממון בין בני זוג, הדין הישראלי, המורה [לבית הדין הגדול] לדון על פיו". זאת ועוד, פסק הדין נגוע, לשיטת העותר, בטעות "גלויה ומוכחת על פני הפסק", שכן הסכם הממון – ש"אושרר", כביכול, זמן קצר עובר לרכישת המגרש החדש, במסגרת מכירת דירת העותר – מפריך את "חזקת המתנה" שעליה נשען בית הדין הגדול. לבסוף, העותר מתייחס למישור הדיוני, וטוען כי למשיבה 1 כלל לא עמדה זכות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בחיפה (תיק 1137405/7; הראב"ד א' מ' שלוש , והדיינים א' בוגרד ו- ב' צ' טופיק ) – משום שמדובר ב"החלטת ביניים". לדידו, "כתיבה כי, לחלופין, [משיבה 1] מבקשת רשות ערעור, אין בה לרפא פגם זה", ולכן היה על בית הדין הגדול לסלק את הערעור על הסף.

2.

דין העתירה להידחות על הסף. בית משפט זה "אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני הגדול [...] 'בין אם מקובלות הן עלינו מבחינת העקרונות או התוצאה ובין אם לאו'" – והוא יתערב בהן רק במקרים של חריגה מסמכות, לרבות סטייה מהוראות מחייבות של הדין האזרחי המהותי; פגיעה בכללי הצדק הטבעי; או כאשר נדרש "סעד מן הצדק" שאינו מצוי בסמכות ערכאה אחרת (בג"ץ 8947/12 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי – ירושלים , פסקה 4 (24.4.2013); בג"ץ 7940/17 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה , (8.1.2018)). בענייננו, בית הדין הגדול עשה, אמנם, שימוש נרחב בכלים הלכתיים, ונמנע מהתייחסות מפורשת לדיני המתנה האזרחיים. אולם, גישה זו אינה מטשטשת את הקביעות העובדתיות שביסוד פסק הדין: כי הרישום השוויוני של הזכויות בנכס – פעולה שגם בעתירה דנן לא ניתן לה הסבר חלופי ממשי – מעידה כי העותר בחר להעניק למשיבה 1 מחצית מכלל הזכויות בו, וכי הסכם הממון לא הטיל כל הגבלה על מתנה כזו. לאור היקף הביקורת השיפוטית על הכרעות הערכאות הדתיות, אין עילה להתערב בקביעות עובדתיות אלה – ובהינתן קיומה של מתנה, הרי שפסק הדין עולה בקנה אחד עם הדין האזרחי הרלוונטי, ואין בו כל חריגה מסמכות.

אשר לסוגיה הדיונית, אומר רק כי הגם שהכרעת בית הדין הרבני האזורי נושאת את הכותרת "החלטה", היא מסיימת את הדיון בנוגע לחלוקת תמורת בית המגורים של הצדדים – כך שלא נפל כל פגם בבירור ערעורה של משיבה 1.

3.

מטעמים אלה, העתירה נדחית על הסף – ועמה הבקשה הנלווית למתן צו ביניים. שעה שלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.